לפני התחלת השלב הראשון יש לבצע מספר פעולות מקדימות והם:
1. "הקמת משמר לאומי."
האלוף אהרון חליוה וגל פרל פינקל כתבו בבטאון "בין הקטבים" מאמר שמדבר על הפרעות של ערבי ישראל בזמן מבצע "שומר חומות", לדעתי זהו מסמך חשוב ביותר שמצביע על אפשרות סבירה של פריצת מלחמה בתוך ארץ ישראל שאליה עשויים להצטרף גם החאמס, החיזבאללה ותושבי איו"ש שתכניס את כל האיזור שלנו למלחמה קשה, אבל אולי היא תהיה המלחמה האחרונה.
אין לי ספק שחלק מערביי ארץ ישראל קשורים כיום לאירגוני הטרור שעשויים לעזור להם במאבקם ע"י שיגור רקטות למרכז הארץ בזמן הפרעות שהם מתכננים. הדרך לעצור מלחמה זו היא רק ע"י הפגנה ברורה ומוחשית של העוצמה הישראלית ואת נחישותה לכבות את האש עם תחילתה ולא לתת לה לדרדר אותנו למלחמה כוללת.
אני לא חושב שהאלוף זקוק לתמיכתי, אבל אם עזרתי ולו במקצת להעלות את הבעיה הזו ולהציג אותה בפני קהל שלא קורא את "בין הקטבים" אזי עשיתי את שלי.
למטה המאמר כפי שעלה ל"בין הקטבים" ובסוף המאמר הערות שלי לגבי הכתוב.
בנוסף למאמר של האלוף, קיים מאמר נוסף של מי שהיה סגן המפכ"ל מר. זהר דביר שאמר: "שומר חומות זרק אותי ל"ליל הבדולח" של 1938 וזו אימרה קשה מאד ואם זו המציאות אז אני לא יודע איך ראש הממשלה מסוגל להירדם בלילה.
קישור למאמר של סגן המפכ"ל בדימוס מר. זהר דביר למטה:
למידה נוספת בעקבות מבצע "שומר החומות"
מאת אהרון חליוה וגל פרל פינקל
פורסם בבטאון "בין הקטבים" גיליון מס'-34.
קצת היסטוריה מהשנים של הקמת המדינה.
בראשית מלחמת העצמאות, למן החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ועד לאפריל 1948, נדרש כוח המגן העברי שהיה אז עדיין מאורגן במחתרות נפרדות ללחום במערכה רב־זירתית שהיו לה מספר הגיונות מערכתיים ולא הצליח ליטול את היוזמה האסטרטגית. ההנהגה הביטחונית של המדינה שבדרך הוסיפה לחשוב על העימות באמצעות תפיסות וכלים שפיתחה בכדי להתמודד עם תקופת "המאורעות בשנים 1939־1936".
המטכ"ל דאז התקשה להיערך לפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים מחד גיסא, ובמקביל להתמודד עם המערכה שהתנהלה בערים המעורבות ובהן חיפה, יפו, ירושליים ואחרות ועם הצורך להגן על ישובים מבודדים ולשלוט בדרכים. המחיר שגבה המאבק על הדרכים והצירים היה יקר במיוחד, שיירות רבות ובהן הדסה, חולדה, יחיעם ונבי דניאל נקלעו למארבים שהציבו הכוחות הערביים, בין שהיו אלה כוחות צבא או כנופיות, בהם נפגעו לוחמים רבים, לא פעם גם סוכלה הגעת השיירה ליעדה בין שהיה זה ישוב מבודד, ירושלים, או הנגב הנצור.
המענה שגובש היה תוכנית ד' להגנת שטחי המדינה שבדרך, גבולותיה, והצירים המקשרים בין יישובי הספר למרכזי האוכלוסייה היהודית, ומעבר למתקפות יזומות שהראשונה בהן היתה מבצע "נחשון", שמטרתו היתה להסיר את המצור מעל ירושלים ולפרוץ את הדרך אליה, וכמעט במקביל אליו קרבות משמר העמק, כיבוש טבריה ומבצע "יבוסי".
הנהגת המדינה שבדרך השכילה להתארגן בהיגיון כפול: הגנה מרחבית מבוססת התיישבות, שייעודה לעמוד בעיקר בפני האיום הפנימי, ובו בזמן נטילת היוזמה בידי החטיבות של ההגנה ובהמשך צה"ל אשר תמרנו בהצלחה והדפו את צבאות ערב.
לצד המוכנות לאיומי האויב יש להיערך לשמירה על הסדר הציבורי.
למרות נאמנות הרוב המוחלט והדומם של אזרחי ישראל הערבים, קו הקרע הלאומי־דתי בין המדינה היהודית לאזור הערבי מוסלמי עובר לא רק לאורך הגבולות וביהודה ושומרון, כי אם גם בפנים הארץ. אחת התובנות המתבקשות ממבצע "שומר חומות" היא שלצד עוצמתה של ישראל, ובכלל זה צה"ל וארגוני הביטחון, יש להיערך לתרחישים שבהם תידרש ישראל להתמודד במקביל עם איומים בגבולות ועם אירועים קשים מבפנים. אירועים אלו עשויים ללבוש אופי דומה לאירועי אוקטובר 2000, שכללו הפגנות אלימות, התנגשויות אלימות בין כוחות משטרה למפגינים ערבים, חסימת כבישים ושבמהלכם ירו השוטרים והרגו 12 מאזרחי ישראל הערביים. במהלך מבצע "שומר חומות" חווינו אירועים דומים שבהם היה איום על בטחונם האישי של האזרחים ועל חופש התנועה בדרכים.
מבצע "שומר החומות" המחיש את הצורך להיערך לאיום דומה לזה שהיה בראשית מלחמת העצמאות. אנו נדרש להבטיח את הרציפות התפקודית של צה"ל כנגד אויב חיצוני וגם כנגד אוייבים מבפנים.
גם יכולתה של משטרת ישראל לעמוד במשימותיה התבררה כלא מובנית מאליה, משבר "שומר החומות" לימד כי נדרשת מסת תגבור משמעותית שתעמוד במשברים של ביטחון־פנים.
מאסה זו נדרשת להיות משמעותית אף יותר מזו הקיימת היום בכוחות הסדיר והמילואים של משמר הגבול. אחד התרחישים המטרידים ביותר הוא שיבוש גיוס ושיבוש הנעת כוחות צה"ל לחזיתות השונות בעת מלחמה, חסימת צירים מרכזיים בהפגנות עשויה להאט, לשבש ולפגוע ביכולת צה"ל לשנע כוחות מגויסים, לא כל שכן בחופש התנועה של אנשי מילואים העושים דרכם ליחידותיהם, האיום רק מחמיר נוכח האפשרות של מערכה רב־זירתית.
הצורך אם־כן ברור, ואת הצורך הזה פוגש פוטנציאל אדיר של כוח אדם לוחם, מוכשר, איכותי ומסור שאינו ממוצה היום על־ידי מדינת ישראל בשל מגמת הצערת מערך המילואים הלוחם של צה"ל. אלפי לוחמים ומפקדים המסיימים את שירות המילואים שלהם בחטיבות הלוחמות של צה"ל טרם הגיעם לגיל 40, נפלטים משירות מילואים פעיל למרות נכונותם להמשיך ולשרת את המדינה. מדובר במסה־קריטית של מתנדבים פוטנציאליים, מוכשרים ומיומנים, שבנסיבות הקיימות כיום אינם נדרשים עוד במערך הלוחם של צה"ל, בעיקר בשל הקושי להמשיך, לאמן ולצייד את כולם בסטנדרטים הנדרשים ללחימה מודרנית מורכבת מהסוג הצפוי בלבנון ובעזה למשל.
קיים צורך, וקיים פוטנציאל לענות אליו, איך נכון יהיה לארגן את כוח המילואים החדש לתרחישי ביטחון פנים חמורים? שלושה מודלים בסיסיים לבחינה: מודל הז'נדרמריה הצרפתית, מודל המילואים הבריטי, ומודל המשמר הלאומי האמריקאי. נבחן את שלשתם:
הערה שלי: אני לא מעלה את שלשת המודלים ואני עובר ישר למסקנות של האלוף אהרון חליוה. ההדגשות שלי.
המלצות.
במדינת ישראל המחזיקה בצבא־עם גדול, מתקיימים שני תנאים: הראשון הצורך בכוח גדול שייתן מענה למשברי ביטחון־פנים בעת אירועי חירום, אסונות טבע ומלחמה. השני – עצם העובדה שכוח אדם לוחם ומאורגן כבר קיים ולמעשה רק נדרש לארגנו מחדש במתכונת ארגונית וחוקית חדשה החונה בין הצבא למשמר הגבול. נכון לכן, לארגן כוח סמי־צבאי גדול שמבוסס על מערך המילואים של צה"ל וכפוף להפעלתו לצה"ל או למשרד לביטחון־פנים לפי הצורך. להערכתנו הצורך המבצעי בכוח שכזה רק יתעצם בשנים הבאות, ואל לה לישראל להשתהות בהקמתו!!!
לאור מגמת הצערת מערך המילואים ניתן למצות באופן מיטבי את כוח האדם של לוחמים בשלהי שנות ה־30 לחייהם לשירות מילואים משמעותי שיענה על צורך חיוני של המדינה. יתרת השירות של לוחמים אלו, ביחידות שטיב השירות בהם הינו מאומץ פחות מן הבחינה הפיסית מכפי שהיה ביחידות הקו הראשון בהן שירתו, הוא כעשר שנים נוספות. מדובר כאמור, בכוח אדם איכותי, מיומן, המבקש לתרום ולהגן על מדינת ישראל וניתן בקלות לרתום אותו לכך. חשוב מכך, אלה לוחמים ומפקדים מנוסים ובוגרים, שצפוי להוות יתרון חשוב במפגש עם אתגרי ביטחון־פנים המחייבים איזון בין נחישות משימתית לשיקול דעת בוגר.
ניתן להסב כוח זה, בהכשרת יסוד קצרה שתקנה לאנשיו יכולות ואוריינטציה לביטחון־פנים, ולהסתפק בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק. ארגון כזה יספק למדינה כוח התערבות גדול, זמין, גמיש ומהיר תגובה מצד אחד, ומודל קיום בר־קיימא מצד שני.
המלצתנו היא כי הכוח יהיה בעל מפקדה סדירה "רזה", כלומר מאוישת באנשי קבע מעטים ככל שניתן, ויופעל על־פי רוב בפיקוד ושליטה של משטרת ישראל. כוח זה יאורגן בהיגיון מרחבי.
שלוש חטיבות מרחביות (צפון, מרכז ודרום) בהרכב של שישה משל"טים (כ־3,000 לוחמים בחטיבה) שלהן יכולות ואמצעים לטיפול בהפרות סדר ויכולת ניוד ושינוע קל (בדומה למודל הקיים במשמר הגבול). בנוסף, חטיבת עתודה בהרכב של שמונה משל"טים (כ־4,000 לוחמים), שלה יכולת ניוד גלגלי ממוגן.
לתפיסתנו, מדינת ישראל חייבת לבצע רה־ארגון שייתן בידה, בדומה למלחמת העצמאות כוח לטיפול באיומי פנים, ויאפשר מיקוד מאמץ הגנתי והתקפי באוויר, בים וביבשה, כלפי האיום החיצוני במעגל הראשון או במעגלים נוספים.
אלוף אהרון חליוה הוא ראש אגף המבצעים היוצא במטה הכללי של צה"ל.
גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו.
המאמר התפרסם לאחרונה בירחון "בין הקטבים" גיליון מס'-34 – תחת הכותרת "למידה נוספת בעקבות שומר חומות".
הערות שלי:
אני בהחלט תומך בכל מה שכתב האלוף למעט מספר נקודות והם:
1.1 "יופעל על־פי רוב בפיקוד ושליטה של משטרת ישראל".
קשה לי לראות כיצד המשטרה יכולה לפקד על גוף מילואים שבוודאי גדול פי כמה מכוחות המשטרה ובפרט שלא הוכיחו את עצמם בעימות האחרון ולמעשה גם לפני המבצע האחרון היו הרבה בעיות שהמשטרה לא טיפלה בהם ולא נכנסה למקומות שהם חשבו שזה מסוכן. אני בהחלט מבין את השוטרים והבעיה היא תמיד בדרג הגבוה. לכן אני חושב שהקמת מערכת סמי-צבאית כמו שכתב האלוף היא הדרך הנכונה. הגוף החדש יחד עם כוחות מג"ב ויס"מ יצטרכו ללמוד איך לעבוד בשיתוף פעולה בשיגרה ובמצבי חרום, והמשטרה הכחולה תעסוק בשיטור.
1.2 "לטיפול בהפרות סדר".
אני חושב שלא מדובר בהפרות סדר אלא בפרעות שערביי ישראל, שמזהים חולשה במעשי הממשלה, רוצים לנצל את הזמן הזה ולקטוף הישגים שספק אם ישיגו אותם עם ממשלה אחרת. סגן המפכ"ל בדימוס מר. זהר דביר כתב שהפרעות הזכירו לו את "ליל הבדולח" של 1938, ואם זה כך, אזי אנו ניצבים לא בפני הפרות סדר, אלא בפני מלחמה עם ערביי ארץ ישראל והכוחות צריכים להיות מוכנים לכך. את המלחמה הזו צריך לסיים מהר ובצורה ברורה וזה יהיה התפקיד של מג"ב ו’המשמר הלאומי’, הכוחות יפעילו את כל האמצעים שברשותם על מנת לדכא ולסיים את המלחמה הזו שהיא סכנה קיומית למדינת ישראל, זו סכנה מוחשית יותר ומסוכנת יותר ממלחמה עם אירגוני הטרור וצבאות ערב שמסביבנו. מלחמה זו היא מעבר לפינה וצריך להתכונן לקראתה כבר היום.
אחד מהאמצעים האלו צריך להיות הפעלת כל כלי הנשק שנמצא ברשותם של ’המשמר הלאומי’ ומג"ב על מנת לפגוע ולנטרל את הפורעים. את כולם כולל המשפחות שלהם צריך להעביר לסוריה (אסד ישמח לקבל אותם) בית הסוהר בסוריה יהיה כמו גואנטנמו בקובה. בנוסף, צריך יהיה לשלול את אזרחותם ואת כל שאר ההטבות שהם ומשפחתם מקבלים בארץ. אולי אפשר יהיה לעשות החלפת אוכלוסיה עם סוריה שתעביר אלינו את תושבי הכפר הדרוזי ’חאדר’ ואנו נעביר לסוריה את כל האסירים הבטחוניים שנמצאים בבתי הסוהר שלנו ואת כל הפורעים.
1.3 "בהרכב של 6 משל"טים".
אני לא בטוח שצריך לפעול לפי חלוקה מרחבית, יתכן שהדרך הנכונה יותר היא קודם כל למקם את הכוחות בהתאם לאזורים שאנו חושבים שיהיו שם מהומות, למשל איזור לוד-רמלה, איזור יפו-בת-ים, איזור עכו וכו'. רק לאחר שנחלק את הכוחות לאזורים השונים ברחבי הארץ ונגדיר את מספר הגדודים שאנו צריכים בכל מקום ומקום, נוכל לעשות חשבון לגבי סה"כ כמות הגדודים והאנשים שאנו צריכים ומה צריך לעשות על מנת ליישם את הדרישה הזו.
צריך להקים במהירות את גדודי ’המשמר הלאומי’ והייתי רוצה לראות 100 גדודים של חיילי חי"ר כאשר בכל גדוד ישרתו כ-500 חיילים שנפלטו משירות המילואים בחטיבות החי"ר שלהם, (לאחר גיל 38) ויש לפניהם עדיין שירות ארוך עד גיל 50 והם נמצאים בכושר סביר ועם הרבה ידע שיוכלו להביא את גדודי החי"ר לכשירות מבצעית בזמן קצר. לוחמי ה’משמר הלאומי’ ידכאו כל נסיון להתפרעות כאשר כל האמצעים יהיו כשרים כולל ירי.
הייתי מתחיל מיד להכין את הבסיסים ואת הציודים לגדודים אלו, וכאשר הם יוקמו הציוד בשבילם יהיה מוכן. הבסיסים ל’משמר הלאומי" יהיו בתוך בסיסים קיימים של מג"ב, בבסיסים של ח"א בעיקר באיזור המרכז והצפון, ובמקומות נוספים ברחבי הארץ.
1.4 "בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק".
אני לא הייתי רוצה לשים את יכולת ההפעלה של ’המשמר הלאומי’ בידי ציוד שכור. אני רוצה לקבל במיידי כמות של כ-2,000 נגמשי "זלדה" שקיימים בימ"חים בצה"ל, את הזלדות צריך לשדרג והשידרוג הראשון הוא מיגון הזלדות כנגד כדורי 7.62 מ"מ. בנוסף נתקין עמדת ה-"0.5 נשלטת מתוך הרכב או צריחון נושא תותח 30 מ"מ שנקרא אמ-230אל.אפ, בנוסף יהיו 2 עמדות נשלטות מהתובה למקלעי 7.62 מ"מ.
רכבים נוספים שצריך יהיה לרכוש הם רכבי ה-4 על 4 רוסיים שמיוצרים ע"י קאמאז ונקראים קי-4386.
וגם את הרכב הסיני וי.אנ-1. על רכבים אלו ראה בהמשך.
בנוסף לחיילי המשמר הלאומי ישנם לוחמי מג"ב שגם הם יצטיידו בדומה ללוחמי המשמר הלאומי.
אשר לכלי הרכב למשמר הלאומי, למג"ב ויחידות נוספות, ישנם מספר כלי רכב וצריך את כולם.
1. הזלדות הישנות שלנו. היתרון שבמחסני החירום שלנו נמצאים כ-5,000 זלדות ואולי יותר שנוכל לשדרג חלק מהם ע"י החלפת מנועים, גירים ומזקו"מ. בנוסף נשדרג את המיגון שלהם כך שהזלדה תהיה מוגנת מכל עבריה מתחמושת קליעית בקליבר 7.62 מ"מ, שידרוג זה יעשה ע"י רפא"ל ופלסאן ויקבל עדיפות גבוהה. כל הזלדות שישודרגו יצויידו בעמדות נשק שנשלטות מתוך הרכב וחמושות במקלעי 7.62 מ"מ ובמק"כים בקליבר 12.7 מ"מ או עדיף בתותחי 30 מ"מ מדגם אמ-230אל.אפ.
2. הנגמ"ש הסיני שנקרא V.N-1
הנגמ"ש הסיני שנקרא V.N-1
נגמ"ש זה שוקל 20 טון ויותר ואם נתקין עליו מיגון נוסף הוא יגן בחזית בפני קליעים בקוטר 25 מ"מ מטווח של 1,000 מטר ובפני קליעים של "0.5 מטווח של 100 מטר. ניתן להתקין עליו צריחים שונים החל מצריח למקלע בקוטר 7.62 מ"מ, צריח לתותח 30 מ"מ וגם צריח לתותח ארטילרי בקוטר 155 מ"מ.
בנגמ"ש מותקן מנוע דיזל בן 440 כ"ס שמחובר לגיר אוטומטי, מהירות של 100 קמ"ש וטווח של 800 ק"מ. הוא נושא 2 אנשי צוות ו-11 חיילים פורקים. לדעתי הנגמ"ש הוא גדול מידי להסתובב בערים הערביות וסביר שרכבי 4 על 4 יתאימו יותר, אם כי פלוגה אחת בגדוד עם רכב זה תתאים גם למשמר הלאומי וגם למג"ב.
3. הרכב הרוסי שנקרא Kamaz-K-43862 .
KAMAZ-K-4386 הרכב הרוסי
בנוסף לנגמ"ש ושידרוג הזלדות צריך לרכוש ברוסיה את הרכב שניראה בתמונה למעלה. רכב זה נושא שני אנשי צוות ו-8 חיילים פורקים, משקלו 15 טון, הוא מוגן מכל עבריו מכדורי 7.62 מ"מ, יש לו מנוע דיזל בן 350 כ"ס, מהירות של 100 קמ"ש, טווח נסיעה של 800 ק"מ ובתמונה למעלה הוא נראה נושא צריח עם תותח 30 מ"מ ומקלע מקביל.