הקדמה: מגמות חדשות בפיתוח רק"מ באירופה, ארה"ב וישראל. בשנים האחרונות התפרסמו מאמרים באירופה שהציגו גישה חדשה לגבי מבנה חיל השריון, כאשר גרמניה וצרפת לוקחות את ההובלה בפיתוח קונספט חדש שנקרא "מערכת עיקרית ללחימה יבשתית" Main Ground Combat System-(MGCS) תפיסה זו מקטינה את חשיבות הטנק כיחידת לחימה עצמאית ומעלה את חשיבות השילוב של מספר רכבים שונים כולל טנק. תמונה של הרכבים בקונספט הגרמני/צרפתי קישור לקונספט האירופאי: https://euro-sd.com/2020/08/articles/17893/research-and-technology-for-the-future-main-ground-combat-system/ יתכן שחשיבה זו של האירופאים התפתחה לאחר שרוסיה הציגה את המשפחה החדשה של מערך השריון החדש שלה שנקרא "Armata". במסגרת משפחה זו הציגו הרוסים את הטנק החדש שנקרא "T-14" ואת רכב הלחימה לחי"ר שנקרא "T-15". רכבים נוספים כגון ה"BMPT", רכב הנ"מ "Pantsir", התותח המתנייע "Koalitsiya" ורכבים נוספים שיגיעו בהמשך הדרך, גם הם יהיו חלק ממערך ה"Armata". כולם יחלקו את אותם מערכות אלקטרוניות, אותם מערכות ראייה, אותה שילדה אם כי במשקלים שונים. למטה תמונות של הטנק T-14, רכב הלחימה לחי"ר T-15 ותמונה נוספת של ה-T-15 שמותקן עליו צריח שנקרא AU-220M שנושא תותח 57 מ"מ. טי-14 הטנק הרוסי ממשפחת ה"ארמטא" T-15 טי-15 רכב לחימה לחי"ר ממשפחת ה"ארמטא טי-15 טי-15 נושא את הצריח AU-220M עם תותח 57 מ"מ, מקלע מקביל וטילי נ"ט. גם בארצות הברית מנסים כבר הרבה שנים להחליף את הנגמ"ש "ברדלי" וכעת קיים פרוייקט חדש שנקרא: Next Generation Combat Vehicle-(NGCV) זהו פרוייקט גדול שתחת כנפיו כבר נמצאים 4 פרוייקטים שנראים בתמונה למטה ואליהם יצטרף פרוייקט נוסף והוא המחליף של ה-M1. והפרוייקטים הם: Optionally-Manned Fighting Vehicle (OMFV), the replacement for the M2 Bradley IFV. Armored Multi-Purpose Vehicle (AMPV), the replacement for the M113. Mobile Protected Firepower (MPF), a light tank for Infantry Brigade Combat Teams (IBCTs). Robotic Combat Vehicle (RCV), three unmanned ground vehicles in light, medium, and heavy configurations. Decisive Lethality Platform (DLP), the replacement for the M1 Abrams main battle tank. Vehicles of the Next Generation Combat Vehicles Portfolio קישור לקונספט של ארה"ב. https://www.gao.gov/products/gao-20-579 https://www.youtube.com/watch?v=Kmar-Ka7w90 גם בישראל יש מחשבות דומות ופרוייקט שנקרא "כרמל" מציג יכולות מעניינות. Rafael – Carmel Testbed https://www.youtube.com/watch?v=z3vU3hs5Dfo https://www.youtube.com/watch?v=S2k3UntlWbM אני לא מכיר את הכרמל מעבר לווידאו שראינו והוא בהחלט מראה שיפור בהפעלת הטנק ויחד עם השידרוגים של הברק אזי אין ספק שהמרכבה תישאר בצמרת הטנקים בעולם. אבל, האם אנו מפתחים ובונים טנק שלא צריך? האם תותח 120 מ"מ הוא הפיתרון לעוצמת האש? האם משקל של 65 טון ויותר הוא הפיתרון לנושא המיגון? האם לא עדיף רכב במשקל של 50 טון עם ניידות משופרת, עוצמת אש שונה ומיגון אקטיבי? הקונספט של גרמניה וצרפת מציג שילוב של מספר כלי רכב כולל טנק במטרה לייצור צוות שיהיה במרכז כח השריון ולא טנק בודד. אני מסכים עם הגישה הזו ובהמשך המאמר אני מציג את השקפתי בנושא זה. אחת הבעיות של ישראל היא שאין לנו את הזמן שדרוש לייצר ולהכניס לשירות את טנקי המרכבה המשופרים, את נגמ"שי הנמר ואת נגמ"שי האיתן. רק עכשיו הגענו להפסקת אש עם החמאס ואנו לא יודעים אם היא תחזיק מעמד ולכמה זמן, אם הלחימה תחזור היא עלולה לגרור גם את חיזבאלה/איראן שישגרו עלינו רקטות מלבנון ומסוריה, ינסו לחצות את הגבול ולהשתלט על ישובים ישראלים שקרובים לגדר. בנוסף לבעיות הצבאיות האלו, רק לאחרונה קיבלנו תיזכורת שהשינאה ליהודים והרצון להשמיד את מדינת ישראל עדיין קיים בקרב ערביי ישראל, הפרעות שנעשו בחודש מאי האחרון מזכירים לי את הפרעות שהערבים עשו ביהודים מ-1920 ועד למבצע קדש ב-1956 ונראה לי שיהיה צורך במבצע גדול נוסף כדי להחזיר את השליטה של ישראל בכל שטחי המדינה. לאור כל זאת והאפשרות שאנו עשויים להיכנס ל"מלחמת השחרור מס'-2" עם מלחמה מבחוץ ומבפנים, צה"ל צריך לעבור מקצה שיפורים רציני לא רק בנושאים עתידיים, אלא בעיקר במערכים של השריון והחי"ר הקיימים, צה"ל צריך לרכוש כלים נוספים, לשדרג את הקיימים, להתאים את עצמו למלחמה שונה ואת זה צריך להתחיל מחר בבוקר. אנו נצטרך במוקדם או מאוחר להשתלט על כל האיזור דרומית לכביש ביירות/דמשק, מערבית לכביש דמשק/רבת עמון עד לגבול עם ירדן , להשמיד את העוצמה הצבאית של החאמס ברצועת עזה ולהחזיר לעצמנו את השליטה בכל השטח של מדינת ישראל. בפרקים הבאים אני כותב את דעתי לגבי סוגי הרכבים והשידרוגים שאנו צריכים לעשות בחטיבות השריון חלקם יהיו חדשים וחלקם יהיו משודרגים, כאשר הדגש הוא על המהירות שבה אנו יכולים לרכוש רכבים אלו ולבצע שידרוגים ברכבים הקיימים. הכוחות העיקריים שצריכים להיות בחטיבת השריון שאת חלקם צריך לרכוש/לייצר ואת השאר לשדרג הם: טנקים. רכבי לחימה. ארטילריה. חרמ"ש. נ"מ. בחטיבה יהיו כוחות נוספים כגון: סיור, הנדסה קרבית, חימוש, אספקה, מודיעין ועוד, אבל הם לא נכללים במאמר זה.

האלוף אהרון חליוה וגל פרל פינקל כתבו בבטאון "בין הקטבים" מאמר שמדבר על הפרעות של ערבי ישראל בזמן מבצע "שומר חומות", לדעתי זהו מסמך חשוב ביותר שמצביע על אפשרות סבירה של פריצת מלחמה בתוך ארץ ישראל שאליה עשויים להצטרף גם החאמס, החיזבאלה תושבי איו"ש שתכניס את כל האיזור שלנו למלחמה קשה. אין לי ספק שחלק מערביי ארץ ישראל קשורים כיום לאירגוני הטרור שעשויים לעזור להם במאבקם ע"י שיגור רקטות למרכז הארץ בזמן הפרעות שהם מתכננים, הדרך לעצור מלחמה זו היא רק ע"י הפגנה ברורה ומוחשית של העוצמה הישראלית ואת נחישותה לכבות את האש עם תחילתה ולא לתת לה לדרדר אותנו למלחמה כוללת. אני לא חושב שהאלוף זקוק לתמיכתי, אבל אם עזרתי ולו במקצת להעלות את הבעיה הזו ולהציג אותה בפני קהל שלא קורא את "בין הקטבים" אזי עשיתי את שלי. למטה המאמר כפי שעלה ל"בין הקטבים" ובסוף המאמר הערות שלי לגבי הכתוב. בנוסף למאמר של האלוף, קיים מאמר נוסף של מי שהיה סגן המפכ"ל מר. זהר דביר שאמר: "שומר חומות זרק אותי ל"ליל הבדולח" של 1938 וזו אימרה קשה מאד ואם זו המציאות אז אני לא יודע איך ראש הממשלה מסוגל להירדם בלילה. קישור למאמר של סגן המפכ"ל בדימוס מר. זהר דביר למטה: https://103fm.maariv.co.il/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=IHHMGG&c41t4nzVq=FJE תודה לקוראים דוד גרוס למידה נוספת בעקבות מבצע "שומר החומות" מאת אהרון חליוה וגל פרל פינקל פורסם בבטאון "בין הקטבים" גיליון מס'-34. קצת היסטוריה מהשנים של הקמת המדינה. בראשית מלחמת העצמאות, למן החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ועד לאפריל 1948, נדרש כוח המגן העברי שהיה אז עדיין מאורגן במחתרות נפרדות ללחום במערכה רב־זירתית שהיו לה מספר הגיונות מערכתיים ולא הצליח ליטול את היוזמה האסטרטגית. ההנהגה הביטחונית של המדינה שבדרך הוסיפה לחשוב על העימות באמצעות תפיסות וכלים שפיתחה בכדי להתמודד עם תקופת "המאורעות בשנים 1939־1936". המטכ"ל דאז התקשה להיערך לפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים מחד גיסא, ובמקביל להתמודד עם המערכה שהתנהלה בערים המעורבות ובהן חיפה, יפו, ירושליים ואחרות ועם הצורך להגן על ישובים מבודדים ולשלוט בדרכים. המחיר שגבה המאבק על הדרכים והצירים היה יקר במיוחד, שיירות רבות ובהן הדסה, חולדה, יחיעם ונבי דניאל נקלעו למארבים שהציבו הכוחות הערביים, בין שהיו אלה כוחות צבא או כנופיות, בהם נפגעו לוחמים רבים, לא פעם גם סוכלה הגעת השיירה ליעדה בין שהיה זה ישוב מבודד, ירושלים, או הנגב הנצור. המענה שגובש היה תוכנית ד' להגנת שטחי המדינה שבדרך, גבולותיה, והצירים המקשרים בין יישובי הספר למרכזי האוכלוסייה היהודית, ומעבר למתקפות יזומות שהראשונה בהן היתה מבצע "נחשון", שמטרתו היתה להסיר את המצור מעל ירושלים ולפרוץ את הדרך אליה, וכמעט במקביל אליו קרבות משמר העמק, כיבוש טבריה ומבצע "יבוסי". הנהגת המדינה שבדרך השכילה להתארגן בהיגיון כפול: הגנה מרחבית מבוססת התיישבות, שייעודה לעמוד בעיקר בפני האיום הפנימי, ובו בזמן נטילת היוזמה בידי החטיבות של ההגנה ובהמשך צה"ל אשר תמרנו בהצלחה והדפו את צבאות ערב. לצד המוכנות לאיומי האויב יש להיערך לשמירה על הסדר הציבורי. למרות נאמנות הרוב המוחלט והדומם של אזרחי ישראל הערבים, קו הקרע הלאומי־דתי בין המדינה היהודית לאזור הערבי מוסלמי עובר לא רק לאורך הגבולות וביהודה ושומרון, כי אם גם בפנים הארץ. אחת התובנות המתבקשות ממבצע "שומר חומות" היא שלצד עוצמתה של ישראל, ובכלל זה צה"ל וארגוני הביטחון, יש להיערך לתרחישים שבהם תידרש ישראל להתמודד במקביל עם איומים בגבולות ועם אירועים קשים מבפנים. אירועים אלו עשויים ללבוש אופי דומה לאירועי אוקטובר 2000, שכללו הפגנות אלימות, התנגשויות אלימות בין כוחות משטרה למפגינים ערבים, חסימת כבישים ושבמהלכם ירו השוטרים והרגו 12 מאזרחי ישראל הערביים. במהלך מבצע "שומר חומות" חווינו אירועים דומים שבהם היה איום על בטחונם האישי של האזרחים ועל חופש התנועה בדרכים. מבצע "שומר החומות" המחיש את הצורך להיערך לאיום דומה לזה שהיה בראשית מלחמת העצמאות. אנו נדרש להבטיח את הרציפות התפקודית של צה"ל כנגד אויב חיצוני וגם כנגד אוייבים מבפנים. גם יכולתה של משטרת ישראל לעמוד במשימותיה התבררה כלא מובנית מאליה, משבר "שומר החומות" לימד כי נדרשת מסת תגבור משמעותית שתעמוד במשברים של ביטחון־פנים. מאסה זו נדרשת להיות משמעותית אף יותר מזו הקיימת היום בכוחות הסדיר והמילואים של משמר הגבול. אחד התרחישים המטרידים ביותר הוא שיבוש גיוס ושיבוש הנעת כוחות צה"ל לחזיתות השונות בעת מלחמה, חסימת צירים מרכזיים בהפגנות עשויה להאט, לשבש ולפגוע ביכולת צה"ל לשנע כוחות מגויסים, לא כל שכן בחופש התנועה של אנשי מילואים העושים דרכם ליחידותיהם, האיום רק מחמיר נוכח האפשרות של מערכה רב־זירתית. הצורך אם־כן ברור, ואת הצורך הזה פוגש פוטנציאל אדיר של כוח אדם לוחם, מוכשר, איכותי ומסור שאינו ממוצה היום על־ידי מדינת ישראל בשל מגמת הצערת מערך המילואים הלוחם של צה"ל. אלפי לוחמים ומפקדים המסיימים את שירות המילואים שלהם בחטיבות הלוחמות של צה"ל טרם הגיעם לגיל 40, נפלטים משירות מילואים פעיל למרות נכונותם להמשיך ולשרת את המדינה. מדובר במסה־קריטית של מתנדבים פוטנציאליים, מוכשרים ומיומנים, שבנסיבות הקיימות כיום אינם נדרשים עוד במערך הלוחם של צה"ל, בעיקר בשל הקושי להמשיך, לאמן ולצייד את כולם בסטנדרטים הנדרשים ללחימה מודרנית מורכבת מהסוג הצפוי בלבנון ובעזה למשל. קיים צורך, וקיים פוטנציאל לענות אליו, איך נכון יהיה לארגן את כוח המילואים החדש לתרחישי ביטחון־פנים חמורים? שלושה מודלים בסיסיים לבחינה: מודל הז'נדרמריה הצרפתית, מודל המילואים הבריטי, ומודל המשמר הלאומי האמריקאי. נבחן את שלשתם: הערה שלי: אני לא מעלה את שלשת המודלים ואני עובר ישר למסקנות של האלוף אהרון חליוה. ההדגשות שלי. המלצות. במדינת ישראל המחזיקה בצבא־עם גדול, מתקיימים שני תנאים: הראשון הצורך בכוח גדול שייתן מענה למשברי ביטחון־פנים בעת אירועי חירום, אסונות טבע ומלחמה. השני – עצם העובדה שכוח אדם לוחם ומאורגן כבר קיים ולמעשה רק נדרש לארגנו מחדש במתכונת ארגונית וחוקית חדשה החונה בין הצבא למשמר הגבול. נכון לכן, לארגן כוח סמי־צבאי גדול שמבוסס על מערך המילואים של צה"ל וכפוף להפעלתו לצה"ל או למשרד לביטחון־פנים לפי הצורך. להערכתנו הצורך המבצעי בכוח שכזה רק יתעצם בשנים הבאות, ואל לה לישראל להשתהות בהקמתו!!! לאור מגמת הצערת מערך המילואים ניתן למצות באופן מיטבי את כוח האדם של לוחמים בשלהי שנות ה־30 לחייהם לשירות מילואים משמעותי שיענה על צורך חיוני של המדינה. יתרת השירות של לוחמים אלו, ביחידות שטיב השירות בהם הינו מאומץ פחות מן הבחינה הפיסית מכפי שהיה ביחידות הקו הראשון בהן שירתו, הוא כעשר שנים נוספות. מדובר כאמור, בכוח אדם איכותי, מיומן, המבקש לתרום ולהגן על מדינת ישראל וניתן בקלות לרתום אותו לכך. חשוב מכך, אלה לוחמים ומפקדים מנוסים ובוגרים, שצפוי להוות יתרון חשוב במפגש עם אתגרי ביטחון־פנים המחייבים איזון בין נחישות משימתית לשיקול דעת בוגר. ניתן להסב כוח זה, בהכשרת יסוד קצרה שתקנה לאנשיו יכולות ואוריינטציה לביטחון־פנים, ולהסתפק בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק. ארגון כזה יספק למדינה כוח התערבות גדול, זמין, גמיש ומהיר תגובה מצד אחד, ומודל קיום בר־קיימא מצד שני. המלצתנו היא כי הכוח יהיה בעל מפקדה סדירה "רזה", כלומר מאוישת באנשי קבע מעטים ככל שניתן, ויופעל על־פי רוב בפיקוד ושליטה של משטרת ישראל. כוח זה יאורגן בהיגיון מרחבי. שלוש חטיבות מרחביות (צפון, מרכז ודרום) בהרכב של שישה משל"טים (כ־3,000 לוחמים בחטיבה) שלהן יכולות ואמצעים לטיפול בהפרות סדר ויכולת ניוד ושינוע קל (בדומה למודל הקיים במשמר הגבול). בנוסף, חטיבת עתודה בהרכב של שמונה משל"טים (כ־4,000 לוחמים), שלה יכולת ניוד גלגלי ממוגן. לתפיסתנו, מדינת ישראל חייבת לבצע רה־ארגון שייתן בידה, בדומה למלחמת העצמאות כוח לטיפול באיומי פנים, ויאפשר מיקוד מאמץ הגנתי והתקפי באוויר בים וביבשה, כלפי האיום החיצוני במעגל הראשון או במעגלים נוספים. אלוף אהרון חליוה הוא ראש אגף המבצעים היוצא במטה הכללי של צה"ל. גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. המאמר התפרסם לאחרונה בירחון "בין הקטבים" גיליון מס'-34 – תחת הכותרת "למידה נוספת בעקבות שומר חומות". הערות שלי: אני בהחלט תומך בכל מה שכתב האלוף למעט מספר נקודות והם: 1. "יופעל על־פי רוב בפיקוד ושליטה של משטרת ישראל". 2. "לטיפול בהפרות סדר". 3. "בהרכב של 6 משל"טים". 4. "בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק". 1.1 "יופעל על־פי רוב בפיקוד ושליטה של משטרת ישראל". קשה לי לראות כיצד המשטרה יכולה לפקד על גוף מילואים שבוודאי גדול פי כמה מכוחות המשטרה ובפרט שלא הוכיחו את עצמם בעימות האחרון ולמעשה גם לפני המבצע היו הרבה בעיות שהמשטרה לא פעלה בהם ולא נכנסה למקומות שהם חשבו שזה מסוכן. אני בהחלט מבין את השוטרים והבעיה היא תמיד בדרג הגבוה, לכן אני חושב שהקמת מערכת סמי-צבאית כמו שכתב האלוף היא הדרך הנכונה והגוף החדש הזה והמשטרה, (בעיקר מג"ב ויס"מ) יצטרכו ללמוד איך לעבוד בשיתוף פעולה גם בשיגרה וביחוד במצבי חרום. 1.2 "לטיפול בהפרות סדר". אני חושב שלא מדובר בהפרות סדר אלא בפרעות שערביי ישראל, שמזהים חולשה בכל מעשי הממשלה, רוצים לנצל את הזמן הזה ולקטוף הישגים שספק אם ישיגו אותם עם ממשלה אחרת. סגן המפכ"ל בדימוס מר. זהר דביר כתב שהפרעות הזכירו לו את "ליל הבדולח" של 1938, ואם זה כך, אזי אנו ניצבים לא לפני הפרות סדר אלא בפני מלחמה עם ערביי ארץ ישראל והכוחות צריכים להיות מוכנים לכך, להחליף את הציוד, את המחשבה, ולהפעיל את כל כלי נשק על מנת לדכא את ההתקוממות הזו שהיא סכנה קיומית למדינת ישראל, זו סכנה מוחשית יותר ומסוכנת יותר ממלחמה עם אירגוני הטרור וצבאות ערב שמסביבנו. מלחמה זו היא מעבר לפינה וצריך להתכונן לקראתה כבר היום. אחד מהאמצעים צריך להיות הגליית כל הפורעים, כולל מחבלים שיושבים בכלא ומשמינים, לסוריה (אסד ישמח לקבל אותם) ושלילת אזרחותם וכל שאר ההטבות שהם ומשפחתם זכו להם בארץ. אולי אפשר לעשות החלפת אוכלוסיה עם סוריה שתעביר אלינו את תושבי הכפר הדרוזי חאדר ואנו נעביר לסוריה את כל האסירים הבטחוניים שנמצאים בבתי הסוהר שלנו. 1.3 "בהרכב של 6 משל"טים". אני לא בטוח שצריך לפעול לפי חלוקה מרחבית, יתכן שהדרך הנכונה יותר היא למקם את הכוחות לפי אזורים שאנו חושבים שיהיו שם מהומות, למשל איזור לוד-רמלה, איזור יפו-בת-ים, איזור עכו וכו'. רק לאחר שנחלק את הכוחות לאזורים השונים ברחבי הארץ ונגדיר את מספר הגדודים שאנו צריכים בכל מקום, נוכל לעשות חשבון לגבי סה"כ כמות הגדודים והאנשים שאנו צריכים ומה צריך להעשות על מנת ליישם את הדרישה הזו. הייתי מבסס את הסד"כ על רמת הגדוד כאשר בכל גדוד כ- 500 לוחמים ו-50 נגמ"שים. הייתי מתחיל מיד להכין את הציודים לגדודים אלו וכאשר הם יוקמו הציוד בשבילם יהיה מוכן. 1.4 "בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק". אני לא הייתי רוצה לשים את יכולת ההפעלה של המשמר הלאומי בידי ציוד שכור. אני רוצה לקבל בשלב ראשון כ-2,000 נגמ"שי "זלדה" שימוגנו כנגד כדורי 7.62 מ"מ או, אם זה לא ילך, אזי צריך לרכוש מרוסיה וממדינות מזרח אירופה, שמחליפים את הציוד הרוסי בציוד מערבי, את נגמ"שי ה-בי.טי.אר-80, שישודרגו ע"י החלפת מנועים, גירים ומזקו"מ ברוסיה. את כל זה צריך להתחיל היום. בנוסף למשמר הלאומי, צה"ל צריך לרכוש נגמ"שים אלו על מנת לשנע את כוחות המילואים של חטיבות החי"ר, כך שהכמות הכוללת של נגמ"שים אלו תהיה הרבה יותר גדולה. בנוסף לפריסתם של כוחות המשמר הלאומי בכפרים הערביים, הם צריכים למנוע את סגירתם של צירי התנועה ולשם כך הייתי נותן להם אישור פתיחה באש בהתאם להבנתם, בתקווה שהצגת העוצמה והנכונות להפעיל אותה, תדכא את הפרעות שערביי ישראל מתכננים עוד לפני שהם יתחילו. נגמ"שים אלו יואחסנו בימ"חים באחסנה יבשה באיזורים שקרובים למקום שבו יפעל כל גדוד, כך שהתנועה אליו תהיה מהירה, ההיצטידות תהיה מהירה והיציאה לשטח תהיה מהירה גם כן. כך שמרגע הקריאה ועד ליציאת הכוחות יעברו לא יותר ממספר שעות. ימ"חים אלו יהיו מאויישים ע"י כוחות מהגדוד שיעשו, כחלק מהמילואים שלהם, ימי שמירה על הציוד בימ"ח ומי שיעבור את הגדר דמו בראשו חד וחלק.

לצד הצלחות מבצעיות מרשימות, הזכיר מבצע "שומר החומות" את משמעותו של הנשק תלול- המסלול. ארגון טרור שמבצע פיגועים איכותיים, לבין צבא טרור עם יכולת לנהל מערכה. "שמיכות דיכוי אש" הוא פיתוח מהפכני לשלילת יכולת זו מהאויב. כעת יש להאיץ את הפיתוח והצטי ידות ביכולת זו, פרי תפיסת ההפעלה של צה"ל, כדי לקדם את פני העימות הבא. תשע עשרה למאי 2023, סדרת עימותים בהר הבית בין מתפרעים ערבים למשטרת ישראל, במקביל למשבר פוליטי פנים-פלסטיני על רקע מאבק ירושת הנשיא אבו מאזן, הביאו את יחיא סינוואד לנסות לשפר את מעמדו הפוליטי של החמאס בגדה המערבית באמצעות שיגור מטח רקטות לעבר ירושלים. שישה משגרים בני 12 קנים כל-אחד, חמושים בדגם החדיש ביותר של טילים ארוכי טווח ומשופרי הדיוק שבידי החמאס שיגרו מטח מתואם לנקודת הציון של כנסת ישראל, בית ראש הממשלה, הקמפוס בהר הצפים, שוק מחנה יהודה, הר הרצל ובית הנשיא. הפעם המטח נועד לא רק להשפיל את מדינת ישראל באמצעות אזעקות ביום ירושלים אלא גם לפגוע בסמלי השילטון בישראל ולגרום לנפגעים. 72 רקטות שוגרו תוך 20 שניות, מותירות לסוללות כיפת ברזל שהוצבה בירושלים מבעוד מועד, סיכוי קטן ליירט את כל המטח. בשונה מהעבר, בזכות הטכנולוגיה, רק חלק קטן מהרקטות משופרות הדיוק עמדו להחמיץ את השטח הבנוי. רקטות של החמאס - הר געש-7 אלא שסינוואר ודף עמדו להיות מופתעים, ארבעים מהרקטות הופלו בתוך שניות מרגע השיגור, מעל שטח הרצועה, כל ששת המשגרים הותקפו בתוך עשר עד חמש עשרה שניות מרגע תחילת השיגור, כשכל אחד מהם עודו חמוש באחרונות הרקטות הממתינות לשיגור. פיצוצי משנה עזים החרידו את העיר עזה, ליד אחד המשגרים החל לעלות באש ולהתפוצץ מחסן רקטות של ארגון הטרור. שתים-עשרה הרקטות האחרונות יורטו על-ידי סוללת כיפת ברזל בירושלים. מכיוון שאיומים אלה לא עמדו לפגוע בירושלים העיר, הופעלו רק אזעקות בודדות באזור מוצא וגבעת זאב. שיגרת העיר נשמרה. מאז מבצע שומר חומות ב-2021 האיץ צהל את פיתוח אחד הרעיונות המהפכניים שגובשו במסגרת תפיסת ההפעלה הצהלית לניצחון והתכנית הרב שנתית תנופה. שמיכות דיכוי תמ"ס-(תלול מסלול) ונ"ט כך כונה הרעיון בתפיסת ההפעלה הצה"לית שסוכמה על-ידי הרמטכ"ל ב-2019. מהותו – הצבת סוללות של טילי יירוט ותקיפה מהירים בגבולות עזה והצפון, חיבורם למערכת מכ"מים וגלאי-שיגורים חדישה וניצול הקרבה בין מרחבי השיגור למערך החדש כדי ליירט את הרקטות בעודן מטפסות ולתקוף את המשגרים בעודם יורים. הרעיון, שנועד לבלום את האש בשטח האויב מבלי להפעיל אזעקות ותוך צמצום דרמטי בנטל היירוט בעורף ישראל, נמצא יעיל גם לתקיפות חוליות נ"ט והמרגמות התוקפות את מרחב עוטף עזה. בתגובה לפרובוקציה מעזה החליטה ממשלת ישראל על מבצע "אות ומופת". בשלושת ימי המבצע השמיד צה"ל 64 משגרי רקטות רב-קניים. כולם תוך שניות אחדות מתחילת הירי שלהם. למעשה היו אלה כל המשגרים מרובי-הקנים שניסו לשגר במהלך המבצע. 32 חוליות נ"ט ו-22 חוליות מרגמה הושמדו אחרי שהירי שלהם אותר באופן מדויק ומהיר ונקודות הירי נתקפו תוך שניות. אף חוליית נ"ט או מרגמה פעילה של האוייב לא שרדה. האויב, בתגובה למצב החדש, ריכז את מאמציו בעיר אשקלון הסמוכה. כל המשגרים הכשירים כוונו לעיר בניסיון לפרוץ את חומת היירוט הכפולה, אך לשווא. במבצע "אות ומופת" נכשל האויב מלפגוע פגיעות ישירות בערי המרכז והקו השני מעזה. גם בערים הסמוכות לרצועה שמחו התושבים לדווח כי עומס האזעקות פחת לאזעקות ספורות בלבד ביממה. פגיעות ישירות בערים הפכו לנדירות, ולמרבה המזל כולן היו ללא נפגעים. מתקפת כלי-טיס בלתי מאוישים יורטה גם היא בשטח הרצועה בעוד מפח-נפש לאויב. שני מטחי רקטות ששוגרו משטח לבנון, יורטו שם, מבלי שהפעילו אזעקות בארץ, שני המשגרים נתקפו, אחד מהם בעודו יורה. חוליית המחבלים אנשי ארגון פלסטיני הממוקם בעיר צור נהרגו.האוייב בצון קיבל איתות, מטריד מאד מבחינתו, על יכולתה החדשה של ישראל לבלום את שיגורי הרקטות בשטחו ולגבות מחיר ממשגריהן. הפסקת האש הגיעה מהר. הן הרקטות והן המשגרים החלו אוזלים בצד השני, פעילות ירי אחרת משטח הרצועה הפכה למסוכנת מדי עבור המחבלים וכל "ההפתעות" האחרות של האויב סוכלו גם הן. במצב הסיום הזה הפכה הדרישה להגיע להסכם שכולל את הפסקת ההתעצמות בצד השני למיותרת. היכולת לבלום את רוב האש בשטח הרצועה, למנוע את הטרדת עורף ישראל ולגבות מחיר גבוה מהמחבלים, החזירה את חופש הפעולה המלא לרצועה. הפסקת האש של "אות ומופת" סימנה את חזרתן של פעולות הסיכול השגרתיות של ישראל ברצועת עזה, ואלה ימוקדו מעתה בעיקר בתחום התעצמות האויב. זהו לא סיפור בדיוני ונטול סבירות. "שמיכות דיכוי תמ"ס" הוא רעיון מבצעי שאכן פותח בתפיסת ההפעלה הצה"לית החדשה ונכלל בתכנית הרב-שנתית "תנופה". עוד על הרעיון ניתן ללמוד ממאמרו של תאל ערן אורטל "להדליק את האור ולכבות את האש" שהתפרסם לאחרונה בכתב העת בין הקטבים. למרבה הצער בנסיבות של השנתיים האחרונות התעכבה תכנית הפיתוח וההצטיידות כמו חלקים אחרים בתכנית הרב-שנתית. הדבר מצער במיוחד נוכח העובדה שבטווח הזמן הבינוני והארוך המערכת צפויה לתרום גם להוזלת המענה לאיום התמ"ס בזכות התבססותה על טילים פשוטים יותר מהמיירטים המוכרים היום. מבצע "שומר החומות" הוכיח את מה שכבר ידענו. במבצעים הבאים יידרש צה"ל לשלול את יכולות האויב ולהכריעו. מבין שלל יכולות האויב החשובות – פיקוד שליטה, מנהרות, כוחות מיוחדים והתעצמות, יכולת שיגור הרקטות לעורף היא החשובה מכל. כל עוד היא נותרת, היא מפצה על הפגיעה בכל היתר. מרגע שתישלל יכולת התמס להשפיע על העורף, תישלל יכולתו של האוייב לנהל מערכה נגד מדינת ישראל. לכל היותר יוכל לאיים בסדרת פיגועים איכותיים. מדינת ישראל מוחזקת כבת-ערובה בידי איום שתמציתו רקטות וטילים. כיפתברזל היתה ועודה שכבת הגנה חיונית ומוצלחת. עם-זאת לא יתכן כי האיום העיקרי על מדינת ישראל יפגוש שכבת מענה אחת, מוצלחת ככל שתהייה. גם התוספת המתוכננת של מיירטי לייזר לסוללות כיפת הברזל, שהיא התפתחות חיונית, לא תספק מענה שלם, ובעיקר לא תמנע את הטרדת העורף. הלמידה משומר חומות רק בתחילתה, מחשבות ולקחים נוספים ודאי יתפתחו, אך כבר כעת ברור: תפיסת ההפעלה לניצחון שגובשה בצהל בשנים 2019-2020 זיהתה נכון את מרכז הכובד של האוייב-הנשק התלול מסלול, היא גם גיבשה חזון חדש ומעשי להכרעתו. תכנית תנופה צריכה את התנופה המתאימה כדי לממשו. 1. אלוף אהרון חליוה משרת כראש אגף המבצעים במטה הכללי של צה"ל. 2. ערן אורטל להדליק את האור ולכבות את האש. בין הקטבים 31-32 מאי 2021 https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%93%D7%93%D7%95/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-34-%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA/%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%AA/

מדינת ישראל נמצאת בתחרות למידה מול אוייביה. התמודדות צה"ל אל מול איום הרקטות וירי התמ"ס, אשר מורכבת ממערכות הגנה קרקעיות כ"כיפת ברזל" לצד לחימה קרקעית בשטח האוייב, אינה מצליחה להביא לתוצאה מספקת. לטענת הכותבת על צה"ל לחבר בין ההזדמנות הטכנולוגית ליירוט מוקדם של טילים בליסטיים לבין שינוי תפסתי-אסטרטגי, בכדי להשיג תוצאות ברורות ומהירות יותר בשטח. פיתוח מערכות הגנה אוויריות שילוו את הכח המתמרן ויאפשרו יירוט של טילים ורקטות בשלבי המעוף המוקדמים, יכול לשנות ללא היכר את שדה הקרב העכשווי. תפיסתית מדינת ישראל תרוויח מכך את העברת הלחימה חזרה לשטח האוייב והסטתו משימוש בתמ"ס. לכל המאמר הארוך והמעניין ראה קישור למטה: https://bit.ly/2ES6Dl5 רב-סרן שלומית רודנסקי היא סטודנטית לתואר ראשון במסגרת תכנית "אופק", בתוכנית המצטיינים לאסטרטגיה וקבלת החלטות של בית הספר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. שירתה במגוון תפקידי פיקוד והדרכה במערך ההגנה האווירית. רס"ן שלומית רודניצקי קיבלה את פרס הרמטכ"ל לכתיבה צבאית.

התורה כולה על רגל אחת. תקציר המערכת: תפיסת ההפעלה לניצחון במעגל ראשון מעוררת דיון מקצועי ער, ויכוחים ראויים ולא מעט ציניות. במאמר זה פורס הכותב את גישתו לגבי הרפורמה המרכזית הנדרשת לדעתו במבנה הכוח הצה"לי. מהותה – ניצול תמרון בשטח האויב לחשיפתו ושלילת יכולת השיגור שלו, "להדליק את האור ולכבות את האש". גישה זו ממוקמת בתוך תפיסת ההפעלה לניצחון, אך לטענת הכותב נדרשת להיות מרכזית ודומיננטית יותר. על־מנת להעמיד את הדיון בתוך הקשר תפיסתי ואסטרטגי פורס הכותב שלוש גישות עקרוניות נפוצות בשיח התפיסתי הנוכחי וטוען כי הגישה שהוצגה היא המתאימה יותר לצה"ל. כוחות היבשה נדרשים להשפיע על מתקפת האש לשטח ישראל, אחרת לא יהיה טעם בהפעלתם. הם גם נדרשים להתמודד עם אויב נעלם המפעיל מערכות מעכבות תימרון אחרת לא תהיה נוכונות להפעלתם. (אלוף גיא צור, יבשה באופק, 2016) מבוא כדרכם של דיונים תפיסתיים חשובים, גם הדיון סביב תפיסת ההפעלה לניצחון הוא סוער, אך לא תמיד שיטתי ומאפשר התקדמות. מאמר זה נוקט עמדה ותומך בגישה הכרעתית הממוקדת באתגר המעגל הראשון. גישה זו מגולמת גם בתפיסת ההפעלה לניצחון שגובשה בצה"ל בשנים 2020-2019. עם זאת, כדי לתרום לדיון החשוב המתנהל נבקש להוסיף לו שני מישורי התייחסות. הראשון – מיפוי הגישות העקרוניות המרכזיות בשיח התפיסתי הנוכחי. החשיבות של נדבך זה, שבו נעסוק בתמצית ובקצרה בלבד, היא בהבנת מקור הטיעונים הנשמעים והשיטתיוּת הרעיונית הגלומה בהם. השני – שהוא גם חלקו העיקרי של המאמר, יתמקד בתיאור הקשר שבין הגדרת האתגר לבין המענה הנדרש במסגרת הגישה החדשה שהותוותה. חלק זה נועד, מצד אחד, להמחיש את הישימוּת של הגישה. מצד שני הוא מהווה מרכיב בדיון ער שצריך להתנהל במסגרת הגישה ההכרעתית וקשור לצורך למקד את העשייה במסגרתה. חלק א' – שלוש גישות בחלק זה אבקש לעמוד על שלוש הגישות המרכזיות שמשתקפות בשיח הצבאי־אסטרטגי הנוכחי. מאחר והדיון עוסק כאמור בבניין הכוח והאסטרטגיה הצבאית של מדינת ישראל, תופסת הזירה הפלשתינית באיו"ש מקום שולי. זה אינו מיפוי מלא של הגישות בצה"ל. תחת זאת, זהו ניסיון לשקף את זרמי התפיסה הרווחים והמשפיעים יותר. נסקור בתמצית את האופן שבו מגדירות שלוש הגישות המרכזיות את האתגר, ולאור זאת, את המענה: הגישה הראשונה – גישת המניעה והאכיפה תמצית האתגר - גישה זו תופסת את האתגר האסטרטגי של מדינת ישראל כשילוב של שתי תופעות הקשורות זו בזו. התופעה הראשונה – העימות ההולך ומואץ עם איראן, הן בהיבטי האיום הגרעיני והן בהיבטי הקרנת הכוח שלה באמצעות שלוחים באזור. התופעה השנייה – סוג האיומים הצבאיים שהתפתח, עיקרו גורמי אויב המשגרים רקטות לעורף ישראל, הם כאלה שאינם מאפשרים מלחמות קצרות ומצומצמות. תמצית המענה - מיצוי היתרון הישראלי במודיעין ובעוצמה אווירית לאסטרטגיה של מניעה ואכיפה מהאוויר. אסטרטגיה זו באה לידי ביטוי במבצעי הרתעה שצה"ל יוצא אליהם אחת לכמה שנים בלבנון או ברצועת עזה, במערכה שבין המלחמות שמתנהלת בעיקר מאוויר, ובהתמקדות לסיכול יכולות מיוחדות גרעיניות ואחרות. הגישה השנייה – גישת החזרה למקורות תמצית האתגר - המחזיקים בקו זה נוטים להתמקד דווקא בשינוי ההדרגתי שהתחולל בצד "הכחול" בעשורים האחרונים, ופחות במערכת האויב הם מבחינים בנטייה של מדינת ישראל להימנע מתמרון קרקעי לשטחי האויב, הם מזהים מגמות היסמכות יתר על כוח האש הצה"לי כאמצעי לצמצום סיכונים לכוחותינו, ומצביעים על הלך מחשבה צבאי שהפך למכאני יותר ולתחבולני פחות. תמצית המענה - עיקר המענה הינו תגובת נגד למגמות שזוהו. רפורמות המתמקדות במערכת הפיקוד הצה"לית, אימונים טובים יותר וקריאה החוזרת על עצמה לחזרה לדגם פיקוד משימה מבוזר. גישה זו מתעלמת, או מתנגדת במפורש, למאמץ שעיקרו חתירה לעליונות צבאית מחודשת מבוססת טכנולוגיה. הגישה השלישית – השתנות צבאית למול אתגר האש תמצית האתגר - לפי גישה זו אופי המלחמות השתנה מהותית. מערכת האויב עברה מרעיון של איום על שטח מדינת ישראל לאיום על העורף ועל יכולת התפקוד המדינתית והצבאית באמצעות מיצוי טכנולוגיות הטילים והאש. גם האיום האיראני המרוחק גאוגרפית מתאפשר בזכות אותה טבעת חנק המקיפה את מדינת ישראל בטילים, ומגבילה את חופש הפעולה האסטרטגי שלנו. לכן שינוי מהותי באיום מחייב שינוי מהותי בגישת המענה. תמצית המענה – "הפרכת תזת האש". בניית יכולת צבאית שבכוחה יהיה לפרק את צבאות הטרור מבוססי הטילים ככוחות לוחמים, באותו האופן שבו העמדנו בעבר מענה אופרטיבי מובהק לאיום צבאות ערב המתמרנים. נטרול צבאי אפקטיבי של הטילים ישלול את בסיס האסטרטגיה האיראנית וישמוט את הקרקע מתחתיה. המענה אם כן, חייב לעבור דרך רפורמה צבאית מהותית שתתאים את צה"ל ללחימה הכרעתית נגד סוגי האויב החדשים. בלב הרעיון ההכרעתי – החזרת המלחמה לשטח האויב באמצעות תמרון שתפקידו העיקרי – שלילת יכולת האש. כאמור, מאמר זה מחזיק בגישה השלישית. לשיטתנו, הגישה הראשונה – אסטרטגיית המניעה והאכיפה – אינה בת־קיימא לטווח הארוך. בעשורים האחרונים הצליחה גישה זו אמנם להדוף מפעם לפעם משברים ביטחוניים גדולים ומבצעי מב"ם חסויים וגלויים. עם זאת נראה שהמחיר למלחמות "נוחות" מהאוויר הוא החמרה מתמדת של האיום המצטבר על מדינת ישראל והצרת צעדיה. אסטרטגיית הבלימה הישראלית לא תוכל להימשך לעד תחת הלחץ הגובר והאיום הצבאי המשתכלל והולך כלפיה. הגישה השנייה - מתעלמת מהשינוי המהותי באופי האתגרים ולא מספקת תאוריית ניצחון חדשה ומשכנעת. היא חותרת לשינוי התנאים הבסיסיים של החברה הישראלית - נכונותה להילחם מלחמות ארוכות ולשלם מחיר דמים יקר. בעוד שנכונותה של החברה הישראלית להקרבה היא נושא מעניין מאוד לדיון, ברור לגמרי שהוא לא נמצא במרחב ההשפעה של המחשבה והמעשה הצבאיים. לא נותר לנו אלא להעמיק בשני נדבכים נוספים במסגרת הגישה השלישית, גישת ההכרעה האופרטיבית ורפורמה צבאית. הנדבך הראשון – מהות האתגר. הנדבך השני – מהות המענה. חלק ב' – אתגר הטיל והגישות העקרוניות להתמודדות מולו. הטיל נגד הפלטפורמה. בהקשרים של שדה הקרב הייתה מלחמת יום הכיפורים מלחמת הטילים הראשונה, בסיני הציג הצבא המצרי, ככל הנראה לראשונה בהיסטוריה בהיקף ובמובהקות כזו צורת לחימה שהושתתה רובה ככולה על הרעיון של טילים נגד פלטפורמות. הטיל כופף את זנב המטוס, כך ניסח האלוף עזר ויצמן את תוצאות מלחמת ההתשה באוויר וקלע גם לתיאור מדויק של מלחמת יום הכיפורים. לא רק את המטוס כופף הטיל, גם את השריון הישראלי בסיני ניצח הטיל נגד טנקים במלחמה ההיא. בזירה הימית התנהל קרב הטילים הראשון בהיסטוריה של הציים, וחיל הים הישראלי הביס את ציי סוריה ומצרים בזכות מהפכת הטילים שעבר. "לפנינו עמד להתחולל עימות היסטורי: ההתמודדות הראשונה בין התפיסה של מלחמת השריון היונקת בעיקרה ממלחמת העולם השנייה לבין נשק החי"ר של הדור הבא" (שאזלי). באוקטובר 1973 הציגו סאדאת ושאזלי לעולם צורת מלחמה חדשה. מתוך הכרה בנחיתות היחסית של הצבא המצרי התגבשה אצלם תפיסה של מתקפת פתע מוגבלת ביעדיה, ולאחריה היאחזות של כוח חי"ר–נ"ט בהגנה בשטח שנכבש, בחסות מטריית טילים נגד מטוסים. הטילים הטקטיים, הסאגר נגד טנקים וה"סם" נגד מטוסים אפשרו לצבא המצרי לעמוד מול כוחות השריון והאוויר המעולים של צה"ל. לבסוף כדי לאזן את כוחו האסטרטגי של חיל האוויר הישראלי, הצטיידו המצרים בטילי סקאד סובייטים ויצרו מאזן הרתעה אסטרטגי. תוצאות מלחמת יום הכיפורים טלטלו את צה"ל ואת החשיבה הצבאית המערבית כולה. בעקבותיה, ועם הבשלת טכנולוגיות רלוונטיות, הופיעה מהפכת החימוש המדויק ומערכות המודיעין למטרות. עם זאת הטרנספורמציה של שנות ה־90 לא העמידה את אתגר הטילים של האויב במרכז, ולפחות ביבשה – גם לא נתנה לו מענה. ההתמקדות של צה"ל באיום מתקפת השריון הערבית הייתה, כמובן, מוצדקת. עד סוף שנות ה־90 נותרו צבאות סוריה ועיראק המשוריינים איום ממשי ומרכזי על מדינת ישראל. הפתרון שגובש כלפיהם היה ממוקד ויעיל. ועדיין, בהתייחס לאתגר הטילים שהופיע בסיני ב־1973, הטרנספורמציה של שנות ה־90 לא נתנה מענה. יתר על כן, ניתן לטעון שאף לא הבחינה באתגר. אתגרי הטילים, הן הטקטיים והן האסטרטגיים, נותרו בשולי החשיבה הצבאית. חיל האוויר ממאדים, היבשה מנוגה. במישור הטקטי, ניתן בדיעבד לזהות את צומת ההחלטה שנוצרה אז בין שתי גישות עקרוניות: גישת צבא היבשה - צבא היבשה הבין את מלחמת יום הכיפורים בעיקר כבעיה של מעטים מול רבים. לאתגר זה המענה הראשוני היה גידול עצום בסדר הכוחות ביבשה בעשור שאחרי המלחמה. מאוחר יותר, כאמור, פותחה תשלובת המודיעין־תקיפה מבוססת חימוש מדויק שאפשרה להקטין את סדר הכוחות של צה"ל, ועדיין להחזיק בשולי הביטחון הנדרשים. לגבי אתגר הנ"ט, גם כאן בחר צבא היבשה בנתיב התקדמות פשוט וישיר. צה"ל המשיך לפתח את הזרוע המשוריינת שלו ופיתח עם השנים שכבות הולכות ומשתפרות של מיגון. טנקי המרכבה לדורותיהם הפכו לכבדים ומשוריינים יותר מקודמיהם, טנקי הפטון והצנטוריון, ולאורך השנים נוספו לצי הטנקים והנגמ"שים פלטות מיגון, מיגון ריאקטיבי ולבסוף גם מיגון אקטיבי. גישת חיל האוויר - בשונה מהשריון הישראלי שנלחם בטנקים ערביים ברמת הגולן ובסיני, חיל האוויר כמעט ולא אותגר במלחמה על־ידי מטוסי אויב. אחרי תבוסת 1967 פיתחו מצרים וסוריה את טילי הקרקע–אוויר כמענה העיקרי שלהם לעליונות האווירית הישראלית. לכן יצא חיל האוויר ממלחמת יום הכיפורים בהבנה ברורה שהאתגר הגדול מבחינתו הוא סוגיית הטילים. את האתגר הזה לא יכול היה חיל האוויר הישראלי לפתור, כמו האמריקאים בווייטנאם, באמצעות יתרון כמותי אדיר ונכונות לספוג שיעורי נפילה גדולים. בחיל האוויר, שכשל בגישתו הקודמת לפיה המטוסים יפעלו בנוכחות הטילים תוך היסמכות על מערכות הגנה עצמית ומיומנות הטייס, התפתחה גישה מקורית. לפי גישה זו פותחה מערכת משוכללת שמהותה הייתה לאתר, לגרות, לשבש, לתקוף ולהשמיד את סוללות הטילים ולפרוץ בכך את הדרך לפעולה חופשית יותר של המטוסים בשמיים. חיל האוויר מעולם לא תכנן לתקוף ולהשמיד את כל סוללות הטק"א של האוייב כתנאי להמשך פעולתו. הרעיון האמיתי היה רעיון של דיכוי. מהותו שמרגע שהאוייב יבין שסוללה משדרת תיתקף במהירות, תיווצר הפחתה ניכרת באפקטיביות של מערך ההגנה האווירית ובחסות ההפחתה הזו יוכלו מטוסינו לפעול ביתר חופשיות. גישת חיל האוויר באה למבחן ביוני 1982, במלחמת לבנון הראשונה. מבצע ערצב 19' להשמדת סוללות טילי הקרקע–אוויר הסוריות בבקעת הלבנון היה לסיפור הצלחה היסטורי. הדרך של צבא היבשה, לעומת זאת, לא זכתה להצלחה דומה. רבע מאה אחרי השמדת סוללות הטילים בבקעא, במלחמת לבנון השנייה, נתקלו כוחות היבשה של צה"ל במארב נ"ט בעת חציית ערוץ הסלוקי בדרום לבנון. התופעה של סיני 1973 חזרה על עצמה. כוח משוריין, הפעם מגובה בחי"ר ובארטילריה כלקח המלחמה ההיא, התקשה להתגבר על כוח נ"ט מוסווה, מחופר וערוך היטב. במשך שעות כשלו אפילו הניסיונות לזהות את מקורות הירי ולשבש בארטילריה את המארב שגבה מחיר ועיכב את הכוחות. כמעט יובל שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים תיאר תא"ל עין־דר במאמרו את אתגרי העליונות האווירית החדשים. ובכל זאת ככל שעליונותנו האווירית מאותגרת על־ידי הדור החדש של טילי הקרקע–אוויר, ברור לגמרי שמצבו של חיל האוויר בשמיים עדיין עדיף משמעותית על מצבו של צבא היבשה. חיל האוויר הוא הבסיס לכל מתקפה ישראלית במקרה של מלחמה. חיל האוויר הוא גם הזרוע הדומיננטית הפעילה בשנים האחרונות במערכה שבין המלחמות. צבא היבשה נותר, מאז מלחמת לבנון הראשונה, הכלי האחרון בארגז הכלים האסטרטגי הישראלי. "מבוכת התמרון" ידועה, ומומחשת בכל מבצע צה"לי מאז על־ידי שלב ארוך של התלבטות והמתנה למתקפה קרקעית שלא תמיד מגיעה, וכשמגיעה – אינה עמוקה ואינה מכריעה. הטיל הבליסטי כמאזן אסטרטגי הסקאד המצרי שהרתיע את ישראל כהשלמה צנועה לאסטרטגיה של סאדאת, הפך לאתגר עיקרי המופנה לעורף ישראל בדמותם של עשרות אלפי טילים ורקטות מסוגים שונים ומכל עבר. יכולתם לפגוע בכל שטח ישראל, בדיוקים הולכים ומשתפרים תוך התגברות על מערכי ההגנה שנבנו אצלנו מאז, מעידה כי האויב לא השתכנע עדיין ביכולתנו לתת מענה לאתגר. אתגר הטילים נגד כוחותינו ונגד העורף, הוא המגדיר החדש של אסטרטגיית האוייב. כיצד מתכוונת הגישה השלישית, גישת ההכרעה של צבאות הטרור מבוססי הטילים, להתמודד עם המציאות הזו ולהביסה? משגר טילי סקאד חלק ג' - איך ננצח? להדליק את האור ולכבות את האש. ללמוד מאחרים. צבא היבשה האמריקאי מוטרד מאוד בשנים האחרונות מאיום תקיפת כוחותיו ונכסיו באש בדרך לזירת הלחימה ובתוכה. כתגובה לאיום זה התפתחה מאוד בעשור האחרון גישת הגנת הכוחות של צבא ארה"ב, ומתחדד שם הצורך לעסוק ב"צעד הבא" בתחום. הצעד המרכזי הבא בגישה האמריקאית, כנגזר מתפיסת הקרב הרב-ממדי, היא בניתה של מערכת משולבת להגנה אווירית ולניהול הקרב. (IBCS – Integrated Air Defence Battle Command system). מטרתה המוצהרת של המערכת היא לשלב בין כל החיישנים הרלוונטיים בסביבות הקרב לבין כל המשגרים הרלוונטיים, כדי לאפשר יירוט אופטימלי של איומים, ובמקביל - תקיפת מקור הירי. התפיסה מפרטת שילוב של טילי יירוט וטילי תקיפה במסגרת מערכת משולבת אחת. במקומות אחרים מפורטת גישה דומה. ODI – Offense Defense Integration גישה זו כוללת קישור בין מערכות נשק וחישה שונות, ושילוב של משגרים אחודים למטרות יירוט ותקיפת מקורות ירי בשדה הקרב. הגישה הבריטית המתפתחת מדגישה גם היא את הצורך לדכא את מקורות הירי של האויב כדי לאפשר חופש פעולה לתמרון כוחות בשדה הקרב. במילים אחרות, צבאות המערב זיהו את עקב אכילס של חופש הפעולה שלהם בפגיעותם ליכולות התקיפה של האויב. תגובתם המתהווה – שדרוג מערכות ההגנה הקיימות למערכות משולבות, מבוססות רשת המשלבות חיישנים, מיירטים וטילים תוקפים. כיצד גישה מסוג זה עשויה להתכתב עם הבעיה של צה"ל שני היבטים מקשים על הלחימה בכוח מבוסס טילים. הראשון – הטיל מאפשר למפעילו להישאר נסתר, לפחות רוב הזמן. זהו, אם כן, אתגר ההיעלמות של האויב, עובדת היותו חמקני. השני – קטלניותו. הטיל, ואמצעי ירי מנגד אחרים, מסוגל להיות מדויק יחסית וקטלני. וכך כוח מבוסס טילים מונע מאיתנו מטרות יעילות, ובה בעת הופך אותנו לכאלה. התשובה גלומה בשני עקרונות פשוטים. "להדליק את האור" – לחשוף את האויב כתוצאה מאילוצו להתגלות ומיכולות איתור משוכללות יותר. ו"לכבות את האש" היכולת לתקוף את משגרי הטילים וליירט את אלה ששוגרו כבר, בקבועי הזמן הקצרצרים שבהם הם חשופים. שתי היכולות הללו מרכיבות את הגישה האמריקאית שהוצגה לעיל. מה שייחודי במקרה הישראלי הוא הטווחים. טווח המפגש בין צה"ל לאויבים דוגמת חזבאללה וחמאס הוא קרוב מאוד כבר מהרגע הראשון. הקרבה הגאוגרפית הן בהגנה והן בתמרון ההתקפי, בשילוב עם חידושים טכנולוגיים שהפכו זמינים באחרונה, מאפשרת לצה"ל יישום אגרסיבי בהרבה של גישת ה־ODI האמריקאית. "להדליק את האור" – תשלובות חישה "האויב מנסה לכפות עלינו לחימה עיוורת (בחשיכה) (...) בניין כוח מותאם יאפשר 'להאיר' את המרחב באמצעות חשיפת אויב באופן שיטתי." (תפיסת ההפעלה לניצחון במעגל ראשון) צוואר הבקבוק הראשון בהתמודדות עם יכולות התקיפה של האויב, הן כלפי כוחותינו והן כלפי העורף, הוא היכולת לאתר אותן. קושי זה כונה "האויב הנעלם", ומהותו פשוטה; מפעילי טילים אינם נדרשים לנוע בשדה הקרב על־גבי כלי רכב בולטים לעין. הם נטמעים בטבע ובאזורים הבנויים, ועדיין נותרים יעילים משם הן במשימות הצליפה בכוחותינו בטילי נ"ט ובאש עקיפה, והן במשימות תקיפת העורף. תשלובות חישה טקטיות כל הצבאות המתקדמים הגדירו וקטורים ברורים שמהותם הרוויית שדה הקרב בחיישנים קרקעיים ומהאוויר, רובם מבוססי פלטפורמות בלתי מאוישות. חיישנים אלה, שיפעלו ברשתות תקשורת מתקדמות, כולם לכולם, נועדו לאתר את האויב ולאפשר גיבוש מונת מצב והשמדתו. תפיסת ההפעלה הצה"לית החדשה, כמו גם עקרונות "חשיפת האויב" שגובשו בזרוע היבשה, מתכנסים לווקטור זה. הווקטור הפך לצורך מבצעי עם ההכרה כי פירות המודיעין שנאסף לפני המלחמה, חשובים ככל שיהיו, אינם מספיקים עוד כדי לנטרל אויב שנבנה מול איום התקיפות מהאוויר. מאותה הסיבה ההקשר המבצעי של הפעלת רשתות החישה נועד להיות הקרב היבשתי. רק בסביבת הלחימה הקרובה לכוחותינו נאלץ האויב להגביר את פעילותו ולהתגלות. תופעת עוררות האויב במרחב המגע מזוהה גם בתפיסת הקרב הרב־ממדי האמריקאי, וכונתה בתפיסת "יבשה באופק" בשם "גל החרטום. ביסוס רשתות החישה על מרכיבים להקתיים ועל אוטומציה של כלי הטיס ושל עיבוד המידע, ימנעו את ההכבדה על הכוח היבשתי ואת האטת קצב המבצעים שנגרמת כאשר המפקד נדרש לצפות בעצמו בתוצרי האיסוף של הרחפן או של הכטב"ם. גילוי שיגורים כמרכז כובד נקודת התורפה של האוייב, שלא היטבנו עד כה למצותה, היא העובדה שכל תכליתו בשדה הקרב, בסופו של יום, היא לשגר ולירות. הסתתרות היא אמנם מצב הצבירה הנפוץ יותר שלו. רוב זמן הלחימה ישהו כוחותיו במסתורים. עם זאת תכליתה של ההסתתרות היא לשמר את הכוח כדי שיוכל, בבוא העת, לירות ולשגר. אליה וקוץ בה, שיגור וירי הן פעילויות שקשה מאוד להסתיר. בעוד שהשקענו מאמצים אדירים באיתור המסתורים ובניסיון לצוד אויב בתנועה נסתרת בין עמדות, לא מיצינו את עובדת היותו גלוי ברגע הירי או השיגור החמצה זו מתחדדת כשמתברר שאיכון על־ידי מכ"מים וגילוי שיגורים בטכנולוגיות אופטיות הוא פשוט וזול יותר, ומכסה שטחים רחבים. רשת מכ"מים טקטיים המפוזרים בשדה הקרב במיקומים מתאימים, ולצידם גלאי שיגורים קרקעיים ואוויריים, יאתרו בדיוק רב ובזמן אמת את מקורות הירי של רקטות, של פצצות מרגמה וגם של טילי נ"ט. כמה מגמות מאפשרות לנו היום להבין, וגם למצות, את רגע השיגור כעוגן מבצעי ואיסופי. המגמה הראשונה – התארכות הרגע: רגע השיגור ארוך יותר מכפי שנהגנו לחשוב. אויבים נוטים לשגר מאסה של רקטות כדי להציף את ההגנות של הצד השני ולפגוע כמה שאפשר. משגר תקני נפוץ בעולם הוא משגר 40 רקטות המשוגרות בקצב של שתי רקטות בשניה. ריקון משגר גדול נמשך כחצי דקה מרגע השיגור הראשון. המגמה השנייה – שילוב בוהה וחוקר (גילוי שיגורים כעוגן): איתור שיגור או ירי בידי חיישן "בוהה" יכול להיות מנוצל באופן מיידי, בתוך רשת החיישנים המתוחכמת, כדי להפנות לנקודה חיישן "חוקר". הפניית חיישן חוקר למקום בתוך שניות תאפשר לזהות את האויב היורה במהלך הירי, או בעת נסיגתו, מה שיאפשר תקיפה או מעקב אחר האויב עד לעמדת ההסתתרות שלו. המגמה השלישית – טילים רשתיים מהירים: הצעד המתבקש הבא הוא לקשור לרשת החישה המשוכללת שתוארה כאן גם אמצעים תוקפים. במקרה של השבה מהירה באש למקורות ירי, לא נדרשות מורכבויות משפטיות ומבצעיות שקשורות בצימוד בין אמצעי איסוף ותקיפה אוטומטית בהקשרים אחרים. כשמחברים רשתות נתונים מבצעיות, חיישנים פזורים בשדה הקרב וטילים המכוונים על־ידי רשת החיישנים הללו לתקיפה מהירה של מקורות הירי, נוצר פוטנציאל חדש. טיל המכוון למטרתו על־ידי חיישנים חיצוניים יכול ליהנות משלשה יתרונות בולטים: דיוק מוחלט וחסינות משיבושים - טיל שמכוון למטרתו על־ידי החיישנים שאוחזים במטרה, יהיה מדויק יותר, הוא לא תלוי בתהליכי העברת נתונים בין מערכות שונות, אינו רגיש לחסימת גי.פי.אס לא זקוק לתשתיות מיפוי כבדות עם מגבלות דיוק מוּבְנוֹת. הוא פשוט טס לנקודה שאליה מכווינים החיישנים. המחיר- טיל המכוון למטרתו על־ידי חיישנים חיצוניים יכול לוותר ראש הביות, או להסתפק ברב"ת בסיסי מאוד. עובדה זו תוזיל את הטיל משמעותית ביחס לחימוש מבוסס רב"ת מתוחכם. המשמעות היא, כמובן, יכולת להצטייד במערכות תקיפה מבוססות טילים בתפוצה רחבה מאוד. מהירות- ויתור על ראש הביות או רידודו משחררים אילוצים הנדסיים מהטיל. כלומר טיל ללא ראש ביות יכול להגיע לביצועים מהירים יותר ולתמרון אגרסיבי יותר במעופו. הפעלתו בקרבה למטרות האויב מפשטת גם היא את האילוצים ההנדסיים הקשורים בטיסה לטווחים ארוכים יותר. הכיוון הולך ומתבהר. טילים מהירים מאוד, מדויקים וזולים, יכולים להיות מוצבים ומופעלים בקרבה לכוחותינו ולאויב. השילוב בין קרבתם למטרה לבין מהירותם יאפשר תקיפת מטרות אויב פעילות בקבועי זמן מהירים במיוחד, שניות מרגע השיגור והירי. מה שמביא אותנו לחלק השני. "לכבות את האש" – המתקפה על אש האויב "There are simply not enough interceptors to sit and play catch" "נ"ס לא קרה לנו" השבת אש למקורות הירי. חוליות נ"ט, יחידות טילי קרקע–אוויר ומפעילי מרגמות הם סוג לוחמי האויב שנדרשים לשהות בעמדת הירי שלהם עשרות רבות של שניות, ולעיתים – דקות ארוכות. רשתות חישה וטילים מהירים שנמצאים בקרבת האויב יוכלו לתקוף ולהשמיד את המטרות בתוך שניות מרגע הירי הראשון של האויב. הקִרבה היא התנאי שמאפשר דיוק ומהירות. הרעיון, אם כן הוא לנצל את קרבת כוחותינו המתמרנים לאויב, למצות את יכולות החישה ובעיקר גילוי ואיכון שיגורים, להציב במיקום אחורי אך קרוב, את הטילים הרשתיים ולתקוף במהירות את מקורות הירי. התנגדות לכוחותינו באמצעים כמו נ"ט, מרגמות, רקטות ואפילו טילי קרקע–אוויר תהפוך מכמעט בטוחה למסוכנת מאוד. זה מתחיל להיות דומה לרעיון של חיל האוויר לדיכוי טילי הקרקע–אוויר. טנק מרכבה בלבנון ואכן, אין הדבר שונה מהותית מהפרקטיקה הידועה של אש ארטילרית נגד־סוללות. למרבה הצער, יכולת האש נגד־סוללות המסורתית הפכה לבלתי רלוונטית מול האש החדשה, ולא התעדכנה מאז. התופעה של תחרות מטחים שבה צד תוקף משגר חימושים רבים כדי להתגבר על מערכות ההגנה של הצד השני רווחת היום ברוב שדות הקרב. כך הייתה, למשל מתקפת הטילים על מתקן ארמקו בסעודיה, מתקפות ארטילריות במלחמת נגורנו–קרבאך האחרונה, אירועים בלחימה בסוריה ועוד. כוורות שיגור רב־קניות הן חלק מהותי ממציאות זו. תקיפת כוורות שיגור בעודן משגרות היא אם כן, צורך מבצעי המשותף לרוב צבאות העולם. תקיפה מוצלחת כזו תצמצם משמעותית את עומס האש על המגן ותקל על ההתגוננות של מערכות הגנה כמו כיפת ברזל. בחלק מהמקרים בעקבות הפיצוץ העז, ייפגעו גם לוחמי האויב, התשתיות ומחסני הרקטות הנמצאים בקרבת המשגר הנתקף. עצם התקיפה המיידית של מקור הירי צפויה להביא את האויב לידי דילמות חדשות בהפעלת הכוח ובבניינו. יירוט בעלייה. במאמרה "מכיפת ברזל לתקרת זכוכית" תיארה שלומית רודניצקי את הפוטנציאל של מערכות יירוט קדמיות שילוו את כוחות היבשה המתמרנים, שיגנו עליהם מאיומים רקטיים ואוויריים ושינצלו את קרבתם לאויב כדי ליירט את הרקטות הממריאות לעורף ישראל, בעודן מטפסות בשטחו. אלוף ברק כתב ברוח דומה במאמרו "השמים אינם עוד הגבול". נשלב כאן בין התזה שהוצגה לעיל על תקיפת מקורות ירי לבין התזה של רודניצקי. יירוט קדמי בשדה הקרב יכול להתממש בזכות הקִרבה היחסית לנקודות שיגור האויב. יירוט כזה יצמצם את האיום על העורף, יבטל חלק ניכר מהאזעקות ומתחושת החירום בעורף האזרחי, יתרום מאוד להקטנת העומס ולהגברת האפקטיביות של מערכות ההגנה על העורף ויביא את האויב לתחושת חוסר תוחלת מהמשך הלחימה. נוסיף כאן משתנה נוסף. מכיוון שאת ההיקף של האש קצרת הטווח ניתן לצמצם משמעותית באמצעות תקיפת כוורות השיגור הגדולות, הרי שיירוט בשלב הטיפוס יכול להתמקד ברקטות החשובות ביותר בלבד. השילוב בין תקיפת מקורות הירי ליירוט הטילים החשובים ביותר, יאפשר להביא לשיתוק אפקטיבי של אש האויב באמצעות אלפים בודדים בלבד של טילים רשתיים, בתרחיש של מלחמה בעוצמה מלאה. קטיעת שרשרת הערך של האש. ניתן לתאר את אפקטיביות מערכת האש של האויב באמצעות הרעיון של שרשרת הערך שלה. ברור לגמרי שהחלק החשוב ביותר של מארב נ"ט למשל, אינו הטיל עצמו, אלא החולייה המשגרת והמשגר שלה. כל משגר מסוגל לשגר כמה וכמה טילים במהלך הקרב והמלחמה. כשצה"ל מתמקד בהגנה מפני הטיל הוא בעצם נלחם במרכיב הפחות חשוב בשרשרת הערך. בהינתן ריבוי טילים תוקפים סופה של כל מערכת הגנה להיפרץ. הדבר נכון גם למרגמות, ולכל נשק תלול מסלול. לא זו בלבד שיירוט הרקטות הוא פחות אפקטיבי מפגיעה במשגרים ובחוליות, אלא שיירוט הטילים בעורף בשלב הנפילה צפוי להיות קשה יותר ויותר ככל שמגמת הדיוק שלהם ושילוב הטעיות ופיצולים בראשי הקרב ילכו ויתגברו. צמצום המלחמה בטילים רק לשלב נפילתם בעורף היא למעשה התעקשות על קיום הקרב בתנאי נחיתות מובנית. האויב מודע לאמצעי ההגנה שלנו על הכוחות ועל העורף. הוא פועל להתגברות עליהם בשלל אמצעים. הוא גם מודע מאוד לכוח האווירי והמודיעיני שלנו, ומצמצם תנועות והיחשפות ככל האפשר. עם זאת כמעט בלתי אפשרי מבחינת האויב להימנע מהחשיפה שבשיגור עצמו. שיגור הוא תכלית קיומו המבצעי. קשה מאוד גם לקצר את החשיפה הזו תוך שימור האפקטיביות של השיגור. יתר על־כן, טילים נוטים לתמרן פחות, להטעות ולהתפצל פחות, בשלב שבו הם מטפסים. יוצא איפה שיכולת תקיפה מיידית של מקורות הירי ויירוט בשלב העליה תיצור ערך חדש במערכת הלחימה הישראלית. השילוב בינה לבין מערכות ההגנה הטקטית והעורפיות שכבר קיימות אצלנו ייצרו קושי הסתגלותי עצום מזוית ההסתכלות של האוייב. חלק ד' – תמרון חדש, מתקפה מכריעה. בחלק זה אעמוד על היתרונות העקרוניים ברמה המערכתית, שתמרון "מדליק אור ומכבה אש" יאפשר לצה"ל. ביטול קרני הדילמה האופרטיבית. מאז הפכה מתקפת האש לעורף לצורת האיום העיקרית על מדינת ישראל, נטועה תוכנית המתקפה של צה"ל בדילמה קבועה בין ריכוז הכוח לביזורו. ריכוז הכוח כידוע, הוא תנאי ליצירת מומנטום ולערעור שיווי המשקל של האויב. מצד שני מתקפה מרוכזת תותיר מאחוריה ובאגפיה בהכרח מרחבי שיגור לא מטופלים ולא תסיר את איום האש לעורף. לשם כך נחוצה התקפה מבוזרת לכיבוש כלל מרחבי השיגור, שכרוכה בקרבות טיהור קשים ובמלחמה ממושכת. בעוד שהמטוטלת התפיסתית נעה מעת לעת לעברים שונים של קוטבי הדילמה הזו, עשרים השנים האחרונות הוכיחו כי בכל מקרה זוהי דילמה משתקת. על אף שהתקיימו סבבי עימות רבים בלבנון וברצועת עזה, עד כה לא יצא צה"ל למתקפה יבשתית שנועדה להסיר את איום האש מהעורף. מתקפה מרוכזת, הסרת איום האש וקיצור המלחמה. תמרון "מדליק אור ומכבה אש" יוכל לתקוף לעומק שטח האויב כדי לכבוש את מרכזי העצבים הראשיים שלו ולהכריעו שם, תוך שהוא מדכא את האש המשוגרת סביבו, לעברו ולעבר העורף. הכוח לא רק יאבטח את עצמו ויגן על העורף מפני הטילים והרקטות, אלא גם יעשה זאת מבלי להסתבך בקרבות איתור וטיהור מורכבים. במקרה הצורך יפרסו יחידות דיכוי אש גם מחוץ לנתיב ההתקדמות של הכוח העיקרי, תוך הסתייעות בכוחות השתלטות ואבטחה ייעודיים. זוהי, לתפיסתי, המשמעות העמוקה ביותר של המושג "תמרון רב־ממדי". תמרון המספק גם יעילות טקטית טובה יותר – שריד וקטלני, וגם מועילות אסטרטגית - שולל יכולות אש לעורף. תמרון זה יהיה מהיר, קטלני ומוגן. הוא ייתר כיבוש וטיהור של רוב מרחבי ההתבצרות של האויב, יתמקד בפיצוח מרכזי הכובד הנבחרים בלבד, ויקצר משמעותית את משך המלחמה. כלכלת המלחמה. מערכות איתור אויב ודיכוי האש אמנם אינן זולות, אך הן יאפשרו חסכון במרכיבים אחרים. למשל – תקיפת מקורות ירי מרובי־קנים תאפשר חסכון במיירטים יקרים. היא גם תצמצם שימוש בזבזני באש ארטילרית למטרות שיבוש. מערכות חישה מרחביות תספקנה הגנה מרחבית לפלטפורמות הלחימה שלנו, מה שיוכל להקל את הדרישות הטכנולוגיות על כל כלי וכלי. כבר היום קיימים כיווני פיתוח המדגישים את פלטפורמת הלחימה כנושאת סנסורים ויכולת עיבוד מידע מתמרנת. המשמעות ממגמה זו – יותר יחידות המתבססות על פחות פלטפורמות ונותנות תפוקה משופרת. ייתכן שהתחרות שמערכת כזו מציבה למערכים צה"ליים ותיקים, היא גם הסיבה שזרועות צה"ל לא ממהרות לאמץ את הגישה החדשה. מעל לכל אלה, גישה הכרעתית תשלול מהאויב לא רק את יכולותיו, אלה גם ובעיקר, את תוחלת המשך הלחימה שלו. מלחמות מכריעות אמורות להיות קצרות ממערכות התשתיות, ולכן זולות יותר. חמישים ימי הלחימה של 'צוק איתן' ב־2014 תבעו מחיר עצום גם במונחים של המלאים והמוכנות של צה"ל למלחמה הבאה. סיכום. שלושים השנים שבהן אנו נוקטים באסטרטגיה של השהייה צבאית, שכינינו כאן בעבר בשם "מבצעי הרתעה", בתקווה שמשהו אסטרטגי יסתדר בעבורנו, בינתיים מבצעי התרעה אלו הוכיחו עצמן כמסוכנות. הכוח האווירי של ישראל אמנם הצליח להביא הישגים טקטיים, אך לא לרפות את ידי האויב. צבאות הטרור גדלו על גבולנו, בסיסי אש עוינים נוספים הולכים ומתפתחים באזור ומשטר האייתולות האיראני לא שינה את עורו, רחוק מכך. ההתמקדות של ישראל באסטרטגיה של מניעה ואכיפה תוך היסמכות כמעט בלעדית על עוצמתה האווירית, ככל שהיא אלמנט חיוני באסטרטגיה שלנו אינה יכולה עוד לעמוד לבדה. טילים טקטיים הם הבסיס שמאפשר את צורת ההגנה וההתקפה של האויב בשדה הקרב. שלושים שנים לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, אפשר להסכים כי תחזיתו של ישראל טל לגבי איום הטילים שיערער את תורת הביטחון הלאומי התממשה. גם אם נתמקד רק ב"להדליק את האור" וב"לכבות את האש", מבין כל השינויים החשובים האחרים של תר"ש "תנופה", יהיה בכוחנו לשוב ולהביס את האויב במחירים סבירים ובזמן קצר. הסוד הוא במיקוד, כל כוחו של האויב נשען על היותו קשה לאיתור ועל יכולתו להעסיק אותנו בירי מרחוק. התפיסה שהוצגה כאן ממנפת את התמכרות האויב לשיגורים ואגב כך גם מספקת תשובות הכרחיות לסוגיות הגנת הכוח והעורף. צה"ל עמד על הפוטנציאל הזה כפי שמעידים מפקד זרוע היבשה הקודם, אלוף קובי ברק או אלוף חליוה אך לא ברור עד כמה פעלו לקידומו. הגישה השנייה - שמיפינו בראשית המאמר קוראת להתמקד במיומנות הלוחמים והמפקדים. ואכן, טכנולוגיה לא תייתר לעולם את המרכיב האנושי במלחמה, מפקדים מוכשרים, לוחמים אמיצים, ויחידות מיומנות. אך אומה אחראית לא מפקידה את גורלה רק על נכונות בניה להקרבה, ל"דם, יזע ודמעות". נוצר פער מהותי בהתאמה בין הכוח הצה"לי לבין האתגרים שמולו. חובתנו, האסטרטגית, המקצועית והמוסרית, היא לספק ללוחמים את האמצעים המתאימים. הגישה השלישית – הכרעת צבאות הטרור באמצעות שלילת יכולת השיגור שלהם, נועדה להוריד את מדינת ישראל מקרני הדילמה האסטרטגית שעליהן שופדנו: או שנתמקד במניעה ובאכיפה בלבד, תוך שטבעת החנק האיראנית סוגרת עלינו אט־אט, או שנצא להילחם מלחמות ארוכות ומדממות שתועלתן מפוקפקת. מהות כוחו של האויב ברמה האסטרטגית היא האיום המשתק על העורף, וסוד הצלחתו הטקטית היא בשילוב שבין טילים והסתתרות. הגישה שהובאה כאן, "להדליק את האור ולכבות את האש" די בה כדי לשנות באופן מהותי את המצב. להפוך את קערת המלחמה על ראשו של האוייב. אלוף (מיל') עמידרור מציב לצה"ל דרישות למלחמה הבאה – המלחמה הבאה נדרשת לא רק להישג של ניצחון מובהק והסרת האיום, אלא גם צורך למניעת שיקום כוחו הצבאי של האוייב. השמדת המשגרים היא הדרך להותיר את האוייב חשוף בתום המלחמה למערכה ישראלית עוקבת שתמנע את שיקומו המחודש. הטכנולוגיה זמינה ובשלה להפוך ליכולת מבצעית. בטווח הבינוני והארוך תרומתה תהייה לא רק מבצעית, אלא גם בחסכון במשאבים. האם זהו אכן המאמץ העיקרי שבו אנו מתקדמים לאור תפיסת ההפעלה? לכל המאמר ראה קישור למטה: https://www.idf.il/media/84807/%D7%A2%D7%A8%D7%9F-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%A7%D7%9F%D7%9F-9-6.pdf

דוד גרוס 11/8/2021 המחשבות לגבי "שמיכות דיכוי תמ"ס" הוא מעולה, אבל השאלה היא איך מעבירים את התיאוריה לשלב המעשי וכידוע "השטן הוא בפרטים". אני מפריד בין רצועת עזה ובין לבנון וסוריה, רצועת עזה נימצאת עדיין בשטח ישראלי, גם אם יצאנו משם, ולכן היכולות להפעלת שמיכות דיכוי הינן יחסית פשוטות. לעומת זאת לפעול בצורה דומה מול לבנון ו/סוריה זו כבר פעילות מלחמתית שבמסגרתה נפעל כנגד איזורי שיגורי הרקטות וזו פעולה הרבה יותר מסובכת שעשוייה לקחת הרבה זמן ולכן בלבנון וסוריה צריך "שמיכות דיכוי תמ"ס" שונות. אני אתחיל עם "שמיכות דיכוי תמ"ס" מול רצועת עזה. זה לא בדיוק "שמיכת דיכוי" זה יותר שילוב הרעיון של "שמיכות דיכוי" עם מערכת "כיפת ברזל" מותאמת להפעלה ברצועת עזה. בנושא זה יש מספר מערכות שצריך לחבר יחד: 1. מערך גילוי של המשגרים עצמם. 2. מערך גילוי של שיגורי רקטות. 3. פגיעה ברקטות ששוגרו בזמן הטיפוס. 4. פגיעה במשגרים עצמם בעיקר אם אלו משגרים רב קניים. מערך הגילוי הוא נושא פתור, למערכת ”כיפת ברזל" יש את כל הדרוש מבחינת גילוי וזיהוי של השיגורים ומיקום המשגרים, לדעתי למטרה הספציפית של יירוט רקטות בשלב הטיפוס, ניתן להשתמש ברקטות מונחות בקליבר 70 מ"מ שיונחו למקור חום (מנוע) ויפגעו ברקטות שישוגרו ע"י החמאס. בנוסף נוכל לפשט את מערך השו"ב ואת המיחשוב במערכת פשוטה וזולה יותר על מנת להקטין את עלות המערכת. במשגר של הרכב כמו זה הנראה למטה אנו יכולים להתקין בנוסף לרקטות ה-70 מ"מ גם טילי נ"ט של רפא"ל לטווח של 5 או 10 ק"מ במטרה להשמיד את משגרי הרקטות של החמאס ובעיקר אם הם רב קניים. רכבים אלו שיתפרסו לכל אורך הרצועה במרחק של 1 ק"מ מזרחית מהמכשול שנבנה ובשטח פתוח, יאוחסנו בהאנגרים או בדת"קים כמו בח"א. שני סוגי המבנים יעמדו בפני פגיעות של פצמ"רים ורקטות. על הדת"ק או האנגר יגנו תותחי 35-40 מ"מ ואולי ביום מן הימים גם תותחי לייזר במטרה להשמיד פצמ"רים ורקטות למיניהן שיתקפו את האנגרים או הדת"קים. מערכת "כיפת ברזל" ניידת מערכת "כיפת ברזל" ניגררת לישם את "שמיכת דיכוי תמ"ס" מול לבנון וסוריה נדרשת מחשבה שונה לחלוטין בעיקר מפני שהמרחקים שונים ולפגוע במשגרים אלו זה להתחיל מבצע צבאי כנגד לבנון ו/או סוריה. אין לי שום בעיה עם כיבוש דרום לבנון עד לליטאני שיהפוך להיות הגבול הצפוני שלנו, אבל על מנת להגיע לליטאני אנו נידרש לפיתרונות נוספים כמו שכתבתי עליהם במאמר "הצעה לשידרוג חטיבת שריון ישראלית". ראה קישור למטה. https://www.grossdavid.com/blog בנוסף נפעיל שיטה אחרת להשמדת הרקטות/טילים של החיזבאללה או סוריה/איראן. על שיטה זו ראה מאמר נוסף שנקרא "שמיכות דיכוי תמ"ס ונ"ט מול לבנון".

Mark Cancian of CSIS takes a look at two strategies for US military deployment to deter Russia - and how realistic they may be. By Mark Cancian on December 07, 2021 at 8:02 AM What had been a simmering concern about Russia’s intentions with Ukraine exploded in the last week, with reports that Moscow is planning a full-scale invasion mixing with statements of concern from top US officials. Ahead of a call between US President Joe Biden and Russian leader Vladimir Putin, this op-ed from Mark Cancian of the Center for Strategic and International Studies takes a hard look at the costs of protecting Kyiv’s autonomy. As Russia moves forces to the borders of Ukraine, voices in the United States and Europe are calling for their governments to help the Ukrainians defend themselves. Most of these commentators limit their recommendations to training and equipment support, but some would extend a security guarantee to Ukraine, even making it a member of NATO. A recent study by the Center for Strategic and International Studies analyzed what it would take to defend Ukraine, recognizing the country is far from the European centers of military power, has open and difficult to defend territory, and faces Russia’s advantage of interior supply lines. The answer: tens of billions of dollars for supplies and additional forces. Defending Ukraine is a challenge in the best of cases. The largest country in Europe by area, it shares a 1,400-mile border with Russia, and the eastern half facing Russia lacks any natural defenses until the Dnieper River at the Ukrainian capital of Kyiv. Another challenge is the state of Ukraine’s military; forces are battle-hardened and have grown to about 300,000 troops through conscription, but a lack of equipment and personnel limits further expansion. And while Ukrainians are determined to defend their homeland, the separatist militias reinforced by Russian troops defeated them during major combat in 2014. The Russians, by contrast, have modernized their armed forces and greatly increased unit readiness. These are not the low readiness cadre forces so common during the era of the Soviet Union. These forces have training, personnel fill, and equipment availability comparable to NATO forces. The Russians have the advantage of interior lines and an excellent railroad system whereby units can rapidly mass at designated spots. Mitigating these advantages is the fact that the forces are much smaller than during the period of the Soviet Union, and conscripts, about one-third of the force, cannot be used in foreign conflicts. US allies, particularly NATO, have large and powerful forces on paper, but their ability to deploy East is limited. Only the United Kingdom and France have built the logistics and mobility structure to deploy forces far from their shores. The German military, potentially the strongest in Europe, is at such low readiness that it requires months, even years, to deploy significant combat forces. Others, like the Poles, would likely be willing to help, but their ability to deploy is limited – and they are already preoccupied with the Belarusian-forced migration crisis on their border. Some strategists might be tempted to extend the US nuclear umbrella to Ukraine as a way of deterring Russia without the cost of large conventional forces. However, it is no longer the 1950s when the United States had nuclear superiority and could credibly make such a threat. Claiming that the United States would risk Washington to defeat a Russian conventional attack in Ukraine stretches credibility, given Russia’s nuclear capabilities. In any event, it would be extremely dangerous. Given the low levels of allied military spending, most, though not all, costs for defending Ukraine would fall on the United States. Here are two strategies US planners might employ. A Minimalist Approach One approach would be to station a small multinational force in Ukraine with the goal that their presence would deter Russia. This approach would be relatively low cost in peacetime and not a major change from what the United States and NATO are doing already. If conflict should occur, the forces would withdraw, await reinforcement, and eventually launch a counteroffensive. It would constitute a classic deterrence by punishment approach. The forward-deployed peacetime force would consist of the forward elements of a division headquarters, a security force assistance brigade (SFAB), and some NATO advisers and trainers. The United States and its allies would continue providing logistical and equipment support to the Ukrainian armed forces. One-time costs of such a defense would be about $850 million, mostly for infrastructure improvements to facilitate rapid reinforcement, and about $1 billion a year for the additional forces and exercises. European allies would spend an additional $150 million a year. Such a force would resemble NATO’s defense of Berlin during the Cold War. During that period, the US and NATO allies stationed several brigades in the city, which was deep inside communist East Germany and surrounded by Warsaw Pact forces. The Soviet Union and its allies could capture the city any time they wanted but would need to kill thousands of NATO soldiers to do it. That was enough to deter the Soviets from direct military action. The problem arises if deterrence fails. In 2020, RAND conducted a war-game of such a minimalist approach. During the conflict, the United States moved its three European brigades into Ukraine, but the Europeans had few forces ready to deploy quickly. The United Kingdom and France deployed some aircraft and small ground forces. Poland sent a brigade. NATO’s air power could get into the fight early and punish Russian forces but could not stop their advance. The Ukrainians pulled back to the Dnipro River line to avoid being encircled. The Russians were able to achieve their objectives of establishing a land bridge to Crimea and surrounding the city of Kharkov, though they did not try to overrun the entire country. NATO built a counteroffensive force over three months, during which Russian forces dug in. The counteroffensive force eventually included all available US active-duty heavy brigades, much of the Air Force’s fifth-generation tactical aviation, and some NATO forces. It was not clear whether NATO’s logistical structure could sustain this counteroffensive. It was also unclear whether the United States and its allies had the political will for such a long and potentially bloody campaign. Hold Until Reinforced If the risks of a minimum deterrence approach are too great, then the United States and its allies would need to station enough capability inside Ukraine to hold forward until reinforcements arrived. This deterrence by denial strategy would be less risky in wartime but much more costly in peacetime. In addition to the infrastructure enhancements, expanded exercises, forward-deployed security force assistance brigade, and division (forward) headquarters contained in the “minimalist” approach, forward defense would require the following forces. Three brigades permanently stationed in Ukraine, one US and two NATO composite, to provide rough parity with Russian forces in peacetime. US pre-positioned equipment for one fires brigade, one Stryker brigade, and two heavy brigades. The fires brigade has long-range attack capabilities; the Stryker brigade has mobility to screen the broad areas involved; the heavy brigades have firepower to deal with Russian armor. A permanent US air and missile defense brigade-sized task force to protect against the nearby Russian air and missile threat. One composite fighter/attack air wing (approximately 54 aircraft), two squadrons from the United States and one squadron from other NATO allies, to provide rapid air defense/ground attack. One-time costs to the United States would be $27 billion for infrastructure and equipment and $11 billion annually for exercises and the expanded US force structure required to sustain these forward deployments — a massive investment that would require immense political will from Washington at a time when the American public is leery of sending forces overseas. US allies would face costs of about $6 billion in one-time costs and $2 billion per year, costs which they would find politically difficult to sustain. There are good reasons for defending Ukraine. It is an independent country threatened by external forces. It is struggling to be democratic and Western-oriented. It is a symbol of resistance to aggression. However, the fiscal, political, and military costs of defending Ukraine would be large and unavoidable. Given the size and immediacy of the threat, a security guarantee to Ukraine would arguably constitute the largest US political-military commitment since the creation of NATO. It deserves careful analysis and deliberation before moving forward. Mark Cancian, a member of the Breaking Defense Board of Contributors, is a retired Marine colonel now with the Center for Strategic and International Studies. https://breakingdefense.com/2021/12/what-would-it-take-to-defend-ukraine-potentially-billions-of-dollars/

דוד גרוס 11.8.2021 לפגוע במערכי הרקטות/טילים בלבנון צריך להתקין מערכת שאני קורא לה "חימוש ממתין". הרעיון בנושא זה מגיע ממשפחת הנ"ט של רפא"ל שנקראת "ספייק" והיחידה שמתאימה לי נקראת "פירפלי". ותמונתו למטה: Rafael Spike-Firefly זו מערכת נחמדה אבל קטנה מידי למחשבות שלי, אני הייתי רוצה לראות יחידה גדולה יותר עם רוטור כפול שמותקן מעל חלקו העליון של מיכל מרובע כפי שנראה בתמונה, בחלקו התחתון תותקן מערכת ראייה שתסרוק את הקרקע שמתחת ותחפש מערכות שיגור של רקטות, טילים ואולי גם נ"ט. לכל אחד מצידי מערכת הראייה נחבר משגר ל-7 רקטות בקוטר 70 מ"מ שמונחות למטרתם ע"י קרן לייזר. מערכת הראייה שסורקת את הקרקע תגלה מטרה שצריך להשמיד היא תעדכן את אחת הרקטות שתשוגר לכיוון המטרה, מערכת הגילוי תסמן בלייזר את המטרה עבור הרקטה ותנחה אותה עד לפגיעה. סה"כ 14 רקטות 70 מ"מ על חימוש אחד. 2 המשגרים ו-2 הכנפיים יתקפלו לאורך הגוף של החימוש כך שרוחב המיכל יהיה סביר לנשיאה ולשיגור. חימושים אלו יופלו מהמטוס בין אם כחימוש נישא מתחת לגוף, או ממטוס תובלה דרך הדלת האחורית, עדיף כמובן. הרוטור והמערכות האלקטרוניות שלו יופעלו ע"י מקור כח חשמלי. כאשר מקור הכח יאבד את כוחו, החימוש ינוע לנקודת איסוף מוטסת או על הקרקע ושם יוחלף מקור הכח והחימוש יחזור לפעילות. החימוש יותקן במיכל סגור שמידותיו יהיו כ-2 מטר אורך וכ-60 ס"מ קוטר/רוחב והוא יעמוד במטוס תובלה יחד עם עוד עשרות רבות של חימושים כמו חיילים במסדר. המטוס יגיע לאיזור השיגור ויתחיל לזרוק את המיכלים מהמטוס אחד אחרי השני, תיגמר שורה אחת תתחיל השורה השניה וכו'. לאחר היציאה מהמטוס המיכלים יפלו למטה ובגובה מסויים ישתחרר מצנח שיאט את הנפילה, לאחר שמהירות הנפילה תתיצב, המצנח ישתחרר, המיכל יפתח, הרוטורים יתחילו להסתובב, החימוש ינוע למקומו בהתאם ל"שמיכת הדיכוי" שלו ויתחיל לעבוד. כל "שמיכת דיכוי" תכיל כ-100 חימושים שניצבים אנכית במטוס, כל החימושים ידברו אחד עם השני וכולם יגיעו לנקודות שלהם ב"שמיכה" לאחר שיוקפצו מהמטוס, אני לא יודע איזה שטח קרקע שמיכה כזו יכולה לכסות אבל כמות השמיכות תתאים לשטח שצריך לכסות. כל "שמיכת דיכוי" תחזיק 100 חימושים ו-1,400 רקטות 70 מ"מ שיאפשרו לתקוף משגרים וגם לפגוע ברקטות בשלב הטיפוס. ניתן לשגר 3 רקטות 70 מ"מ כנגד כל מטרה להבטיח את השמדתה. נוכל לפרוס את "שמיכת הדיכוי" מעל שטח מסויים שידוע שיש משם הרבה שיגורים, אולי לא צריך במכה אחת לפרוס את השמיכות בכל האיזורים אלא לפעול בהתאם למידע מוקדם.

הקדמה. קוראים לי דוד גרוס ופתחתי בלוג שנקרא "עוז לישראל" מאמרים וידיעות בנושאי צו"ב. העלתי בו את המאמרים של האלוף חילווה לגבי ה"משמר הלאומי" ואת המאמר "לשלול את הרקטות", את המאמר של רס"ן שלומית רודנצקי "מכיפת ברזל לתיקרת זכוכית", את המאמר של תא"ל ערן אורטל "להדליק את האור ולכבות את האש" וקראתי את שאר המאמרים בנושאים אלו שפורסמו ב"בין הקטבים" וברצוני להביע את דעתי בנושא זה. ’שמיכת דיכוי’. ’שמיכת דיכוי’ מתארת מצב שבו מעל איזור מסויים אנו מציבים באויר בגובה של כ-5 ק"מ ’שמיכת דיכוי תמ"ס’ שבה נמצאים מספר מסויים של 'חימושים ממתינים' שאמורים להשמיד את מערך התמ"ס של האוייב אם הוא יצוץ וינסה לשגר רקטות/טילים/פצמ"רים. השמיכה תותאם לשטח שאנו רוצים לשלוט עליו. לדוגמה: אם’שמיכת הדיכוי’ צריכה להיות מותקנת מעל צפון הרצועה והיא תהיה בגודל של 5 ק"מ על 3 ק"מ וכל 0.5 ק"מ נתקין ’חימוש ממתין’, אזי יותקנו בשמיכה זו כ-60 ’חימושים ממתינים’. אפשרות נוספת היא לייצר שמיכות סטנדרטיות בגודל של 1 ק"מ על 1 ק"מ ובכל יחידה 4 או 9 חימושים. את כמות השמיכות נתאים לשטח שאנו רוצים לשלוט עליו. יתכן שזה יהיה קל יותר להפעלה ושליטה מהאפשרות הראשונה. מספר השמיכות יהיה בהתאם למידע שיש לנו לגבי כמות המשגרים, הרקטות, הטילים או המרגמות שיש לאוייב באותו איזור. ’חימוש ממתין’ מבנה החימוש יהיה בנוי כמו כל דבר בצה"ל משלשה חלקים: 1. בחלק העליון נתקין את הרוטור הכפול כמו שנראה בתמונה למטה ומעליו נתקין כיפה שבה יותקן מצנח. 2. בחלק המרכזי יותקנו מערכות מיחשוב ואספקת הכח והחשמל שנחוצים להפעלת החימוש. יתכן שיותקנו באיזור זה גם לוחות סולאריים להטענת מערכת החשמל בחימוש. 3. בחלק התחתון תותקן מערכת ראייה ומערכת לייזר להכוונת החימושים. לדעתי מידות החימוש יהיו 25-30 ס"מ רוחב וגובה היחידה יהיה בין 2-3 מטר בהתאם לסוג הרקטות ולסוג המטוס המשגר. גובה איזור המטען בהרקולס הוא 2.70 מטר. יחידת ראייה של רפא"ל "פיירפלי" חימוש. על כל אחת מדפנות המיכל, מתחת לרוטור ומעל יחידת הראייה, נתקין משגר אנכי לרקטות 70 מ"מ מונחות לייזר, מציין הלייזר יותקן במערכת הראייה. משגר הרקטות יהיה בנוי מ-5 משגרים בשתי מפלסים, במפלס הראשון שצמוד למיכל יותקנו 3 משגרים ובמפלס השני מעליו יותקנו 2 משגרים כך שעל כל דופן יותקנו 5 משגרים אנכיים של 70 מ"מ. סה"כ יותקנו על כל ’חימוש ממתין’ 20 רקטות 70 מ"מ מונחות בלייזר לטווח של 12 ק"מ. אלביט מייצרת רקטות כאלו וגם מדינות נוספות, אחת מהם היא איחוד האמריות שפיתחה מערכת מעניינת שניראת בתמונה למטה. גם לרוסיה יש רקטות דומות אבל בקוטר 80 מ"מ עם רש"ק עוצמתי יותר מהרש"ק של ה-70 מ"מ. אפשר להתקין רקטות בקטרים אחרים כגון רקטות זוני בקוטר 127 מ"מ. הרכב שנראה למעלה נושא 16 רקטות 70 מ"מ מוכוונות ע"י יחידת לייזר שמותקנת על ראש העמוד. חימושים אלו ישאו מערכת ראייה לחיפוש מטרות ומערכת לשיגור ’רקטות תקיפה’ בקוטר 70-80 מ"מ שמוכוונים ע"י לייזר (או מערכת הכוונה אחרת) ותכליתם לתקוף את המטרות שמזוהות ע"י מערכת הראייה. המטרות העיקריות יהיו משגרי רקטות, משגרי טילים ומרגמות. אבל גם מטרות משניות כגון מבנים, רכבים ומטרות נוספות יוכלו להיפגע ע"י ’החימוש הממתין’. רקטות אחרות שנקרא להם ’רקטות יירוט’ יתמחו בפגיעה והשמדה של רקטות ו/או טילים שנורים ע"י החמאס או החיזבאללה כאשר הם בשלבי הטיפוס ומהווים מטרה קלה לזהוי וליירוט. רקטות אלו ישאו רב"ת שונה ’מרקטות התקיפה’. החימוש ממקומו בשמיכה, יחפש מטרות, כאשר הוא ימצא מטרה הוא ישגר כנגדה רקטה אחת או יותר במטרה להבטיח את השמדתה. המידע לגבי מיקום המטרה וסוגה ישותף עם שאר החימושים בשמיכה וגם עם שמיכות קרובות, עי"כ ניתן יהיה לכוון לאיזור שבו ניראו המטרות, חימושים נוספים. הצבת ’שמיכת דיכוי’ בשמיים. השיגור של החימושים יעשה ממטוס מטען כדוגמת בואינג או הרקולס וגם ממטוסי קרב כאשר הם נישאים מתחת לכנפי המטוס ומתחת לגוף. בקישור למטה אשר לראות את שיטת השילוח של החימושים ממטוס מטען שיכולה להתאים גם לחימוש ממתין וגם לחימוש אחר שיותאם לתקיפת טנקים, שיירות, מבנים וכו'. כמו שהרעיון לתקוף את הרקטות בשלב הטיפוס הוא נכון, זה יהיה יותר מנכון לתקוף את מקומות הייצור, ההרכבה, נקודות השיגור והמקומות שמאחסנים בהם את המשגרים והרקטות. אם נפרוס את שמיכות הדיכוי מעל האיזורים הנכונים לא נחשוש מהכמות הרבה של רקטות בידי האוייבים. בקישור למטה שיטה לשלח את החימושים מהמטוס: https://www.youtube.com/watch?v=dKwOdxpp0yU המערכת בקישור הזה אולי לא קיימת במציאות, אבל השיגור של החימושים מהמטוס הוא מעניין מאד ולדעתי ניתן לביצוע במיידי. החימושים יותקנו במטוס המטען ויעמדו בשורות אחד אחרי השני כמו חיילים במסדר, כל שורת חימושים תתקרב לפתח השיגור והחימושים אחד אחרי השני ישולחו מהמטוס ויפלו למטה, בגובה מסויים יפתח המצנח ויאט את נפילתם, לאחר שהחימוש האט יפתחו הקירות של החימוש. כנפי הרוטורים יעברו למצב אופקי, יתחילו להסתובב ולייצב את החימוש באויר, בשלב הבא החימוש ינוע לנקודה שהוקצתה לו ב’שמיכת הדיכוי’. לאחר מכן הלוחות הסולאריים יפתחו ויטעינו את החימושים כך שהם יהיו מוכנים להפעלה בכל רגע נתון. אפשרות נוספת לשילוח היא, להפיל אותם ממטוס קרב כאשר הם תלויים על מינשא מתחת לכנפיים והגוף, בשיטה זו ניתן יהיה לשנות את מיקום הרקטות כך שבמקום למקם אותם בצורה אנכית הם יותקנו בצורה אופקית בצידי ה’חימוש הממתין’.

Defense News January 2022 Global Security army industry Posted On Friday, 14 January 2022 10:14 We cannot officially confirm this information, but according to news published on the "Tactical Report" website on January 13, 2022, Tunisia could be in talks with Germany to acquire military equipment including Leopard 2A5 Main Battle Tanks (MBT). German army Leopard 2A5 MBT. (Picture source Army Recognition) Citing the "Global Security" website, in 2014 Tunisia was considering a five-year plan aimed at developing and modernizing its army. Germany announced plans to give Tunisia funds to buy armored vehicles to help combat ISIS. The exact figure was not revealed but the “double digit million” sum would come from a 100 million euro fund to strengthen southern partner states. By 2005 the army had slowly acquired 84 main battle tanks (30 M-60A1s and 54 M-60A3s). It had 54 obsolescent Steyr SK-105 Kuerassier light tanks, and 69 relatively low-grade armored reconnaissance vehicles, including 24 Saladins and 45 AML-90s. It had about 268 APCs, including 140 M-113 A-1/2s, 18 EE-11 Urutu, and 110 Fiat F-6614s. During the 2020s, this entire fleet would seem eligible for replacement. According to the military balance 2021, the Tunisia army has a total of 84 Main Battle Tanks (MBTs) including 30 American M60A1 and 54 M60A3. A total of 48 Austrian light tanks SK-105 Kürassier armed with a 105mm cannon are also part of the current combat tracked vehicles in service with the Tunisian armed forces. The Leopard 2A5 is the first improved variant in the Leopard 2 MBT family and it was introduced in 1990. The Leopard 2A5 has been equipped with new improved armor. The turret is fitted with a wedge-shaped add-on modular armor. The front of the hull is fitted with add-on modular armor panels. The main armament of the Leopard 2A5 includes a 120 mm/L55 smoothbore tank gun which is a direct replacement for the 120 mm/L44 smoothbore tank gun fitted to the previous version of the Leopard 2 MBT. A 7.62 mm machine gun is mounted coaxially to the left of the main armament and a similar weapon can be mounted on the loader's hatch. Mounted on either side of the turret are eight smoke grenade dischargers. The design of the Leopard 2A5 is divided into three compartments including driver position at the front, turret in the center and power pack at the rear. The tank has a crew of four with the driver is seated at the front of the hull on the right side. The turret is mounted in the center of the hull with the commander and gunner on the right and the loader on the left. The Leopard 2A5 MBT is powered by an MTU MB-873 Ka-501 turbocharged diesel engine developing 1,500 hp. coupled to a transmission Renk HSWL 354 hydrokinetic planetary gear shift with 4 forward and 2 reverse gears. The tank can run at a maximum road speed of 72 km/h with a maximum cruising range of 550 km. https://www.armyrecognition.com/defense_news_january_2022_global_security_army_industry/tunisia_in_talks_with_germany_to_acquire_leopard_2a5_main_battle_tanks.html

Naval News January 2022 Navy Forces Maritime Defense Industry Posted On Friday, 14 January 2022 13:54 According to information published by Mint on January 14, 2022, the Philippine has become the first foreign customer for the BrahMos cruise missile by issuing a "notice of award" to the missile manufacturer BrahMos Aerospace Ltd. Brahmos supersonic cruise missile (Picture source: Politexpert) The BrahMos (designated PJ-10) is a medium-range ramjet supersonic cruise missile that can be launched from submarine, ships, aircraft or land. It is a joint venture between the Russian Federation's NPO Mashinostroyeniya and India's Defence Research and Development Organization (DRDO), who together have formed BrahMos Aerospace. It is based on the Russian P-800 Oniks cruise missile and other similar sea-skimming Russian cruise missile technology. The Brahmos missile has a flight range of up to 290-km with supersonic speed all through the flight, leading to shorter flight time, consequently ensuring lower dispersion of targets, quicker engagement time, and non-interception by any known weapon system in the world. Its cruising altitude could be up to 15 km and its terminal altitude is as low as 10 meters. The missile carries a conventional warhead weighing 200 to 300 kg. https://navyrecognition.com/index.php/naval-news/naval-news-archive/2022/january/11263-philippines-navy-to-get-brahmos-supersonic-cruise-missiles.html

Defense Aviation News December 2021 aerospace air force industry Posted On Monday, 27 December 2021 11:02 Emphasis has been placed on further enhancing the capabilities of the Bangladesh Air Force in the Forces Goal-2030 to ensure a strong national defense system. As part of this, eight Mi-28 NE attack helicopters are being purchased from Russia. It will cost around Tk 4,100 Crore to buy these helicopters. This information has been known from the sources of the Ministry of Finance. The Mi-28NE “Night Hunter” is a modern attack helicopter designed to carry out search and destroy operations against tanks, armoured and un-armoured vehicles, and enemy personnel in combat, as well as low-speed airborne targets. It can operate night and day, and in adverse weather conditions (Picture source: Russian Helicopters) A proposal has recently been sent to the finance ministry for pre-approval on the purchase of helicopters from Russia. It said policy approval was given for the purchase of eight MI-28 NE attack helicopters for the Bangladesh Air Force in the current and next financial year through direct negotiations with the Government of Russia, the selling country under GTG (Government with Government) or its designated agency. It will cost approximately 4 thousand 100 Crore. The Mi-28 attack helicopter has a powerful armament system, which includes movable automatic 30-mm cannon with a left-right swing range of ± 110 °, anti-tank guided missiles of three types with a range of 6 and 10 kilometers, and air-to-air guided missiles, unguided rockets of two types, suspended cannon containers, aerial bombs up to 500 kg. The rotor blades of the "Night Hunter" are capable of withstanding the impact of a 30 mm projectile. Its engines of increased power - 2400 hp. each. Flight with one engine is possible if the other is damaged. "Night Hunter" has high survivability. The windshield and side windows of the cockpit are armored. The Mi-28NE cockpit is protected by ceramic armor. Mi-28NE is capable of efficiently performing assigned tasks in hot climates. It is equipped with a new screen-exhaust and dust protection device. The Mi-28NE is manufactured at the Rostvertol enterprise, which is part of the Russian Helicopters holding. https://airrecognition.com/index.php/news/defense-aviation-news/2021/december/7999-bangladesh-to-get-8-mi-28ne-helicopters.html